רגע מההיסטוריה....
23/09/2022
נתחיל בסיפור הרקע:
לפני מספר חודשים פנתה לכתובת הדואר האלקטרוני של אתר הקיבוץ, בחורה בשם לירון.
מכרה שלה בשם זהבה דהוון, גרה בקיבוץ בתקופת הקמתו, יחד עם בעלה רובי ז"ל.
זהבה, בת 95 כיום, שמרה בין זכרונותיה גזר-עיתון ובו כתבה שפורסמה על ברור חיל באחד מעיתוני הארץ. מאחר והיה קשה לקרוא את הכתבה, לירון ביקשה לבדוק האם יש לנו בארכיון את הכתבה. לצערנו, הכתבה לא נמצאה אצלנו. גם תאריך הכתבה ושם העיתון בו היא פורסמה לא היו ידועים.
בעזרת ארכיון מפלגת העבודה, ספריית בית ברל והספרייה הלאומית, אותרה הכתבה שפורסמה בגיליון "אשמרת" - עיתון צעירי מפא"י באפריל 1951.
הגרסאות שבספריות גם הן אינן טובות מספיק לקריאה רציפה, ולכן היה נדרש לתמלל את הכתבה.
הנה נוסח הכתבה המלא בשפתו המקורית.
הזדמנות טובה לקרוא על סיפורי ראשית הקיבוץ.
מצורפים למטה תמונות גזרי העיתון, מכל המקורות שנמצאו.
יואב
ברור חיל - קיבוץ יוצאי מצרים
כתב: פ. יורמן
צילם: ב. כרמי
שבועון אשמרת – עיתון צעירי מפא"י, 19.4.1951
חושבני כי המלה הנפוצה ביותר בקיבוץ "סנה-ברור חיל" השוכן על גבעה נישאת במבואות הנגב היא – עליה (המדובר בתוספת אנשים).
מתריסר אנשים אשר שוחחתי אתם בברור חיל רק אחד לא הזכיר את מלת הקסם המקומית הזאת: יגאל בן הארבע, הבכור החמוד של הקיבוץ.
יתר המשוחחים, המבוגרים מיגאל, חזרו ודשו בה במלה השגרתית, כמעט שדופה – "עליה".
עליה בשביל ברור חיל היא סם חיים, הבטחת ההמשך. היא משאלה, תוחלת, היא חזות הכל.
ואין תמה בכך. קבוצם של יוצאי מצרים ומרוקו שהותיקים שבהם עלו לארץ לפני חמש שנים וזו להם שנתם השניה בנקודת הקבע – מונה כיום כמאה נפשות (50 חברים, 14 ילדים, עולים חדשים, מועמדים ומספר הורי חברים).
במשך חמש שנות קיומו של הקבוץ-החל מיולי 1945 – עלייתם של 20 הראשונים לארץ, תקופת ההכשרה בגבת, קבוץ עצמאי ברעננה 1947 – מאי 1948 שהוא תאריך עליתם של ראשוני הקבוץ על משלטי בריר ועד עתה – היתה "תנועה" רבה בקבוץ ועשרות רבות נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו. לפני חודש ימים הגיעה קבוצת עליה גדולה (יחסית) שמנתה כארבעים נערים/ות בגיל 16-19 יוצאי מצרים ומרוקו, אשר קבלו הכשרה קצרה בחוות ההכשרה של החלוץ בצרפת.
במשך חודש ימים עזבו שלושה עשר מהם. מדוע ?
על כך משיב מרכז ועדת העליה שמואל ש (אחד הותיקים הקורא לעצמו עולה חדש, הואיל ורק לפני שנה חזר משליחותו במצרים...) כי הסיבה העיקרית לעזיבות – קשרי משפחה בארץ. שמואל מנסה את הסברו בפסוק ברור "אם האח הגדול אומר תבוא – אז העולם יכול להיהפך – הולכים".
אין עינם של אנשי ברור חיל צרה חלילה בקשרי משפחה, הראויים לכשעצמם למלוא ההערכה. אך במידה שאחים גדולים רבים משמיעים את ה"תבוא" הפסקני – עקומת העזיבות עולה כמדחום ביום חמסין...
ברם לא יהא זה הוגן לתלות את קולר העזיבות רק בצווארי האחים הגדולים ושאר קרובי המשפחה הנאמנים.
חוסר הכנה מספקת (כלומר הכשרה מוקדמת ממושכת), חולשת רצונם של העולים להסתגל לתנאי חיים חדשים – ובעיקר לעבודה גופנית – כל אלה יש למנות בין הגורמים לעזיבה. מאידך – התרשמתי כי אנשי המקום נחלצים למכסימום פעילות קולטת ומתמסרים ברצינות שקודה לטפל בבאים למשקם.
עולי הקבוצה האחרונה חולקו לשני סוגים:
א׳. למעלה מגיל 17. הללו מקבלים יום לימוד בשבוע, נוסף לכך מתכנסים ערב ערב עם מדריכיהם לשיחות ופעולות שונות. תכנית הפעולה בערבים כוללת: סקירת עתונות, משחקים, ישיבת ועדות, מקהלה ושירה בצבור ו"פעולה עיונית קלה" שאיננה אלא ערב המוקדש לשאלות חופשיות. נראה, כי אין העולים שואלים דוקא "קלוץ-קשעס" וכך למשל שאל אחד מהם מהו ההבדל בין הסוכנות לממשלה...
ב׳. למטה מגיל 17. הללו עובדים שעה וחצי ביום פחות, היינו 7 שעות, וכל יום אחרי הצהריים לומדים שעתיים. ברובם המכריע הנם חסרי השכלה ועל כן מוקדשים הלמודים למקצועות כלליים. לשון ההוראה – צרפתית. בעודי מקשיב להסבריו של שמואל ש. באחת הפינות של חדר האוכל הנתון להתקפה מרוכזת של תורנים שוטפי הרצפה, הופיע נער צעיר ופתח במונולוג רם המלווה תנועות ידיים חופזניות.
הנער, אחד החדשים, משמיע לפני שמואל קובלנה, כי בגדי העבודה שלו אינם לפי טעמו, החולצה גדולה מדי ואילו המכנסיים לוחצים. המונולוג הופך לדו-שיח ושמואל מבאר ל"קליינט" הנרגש מדוע אי אפשר כרגע להחליף את בגדי העבודה וכי עליו להמשיך עד הצהריים ובזמן הצהריים יגשו שניהם למחסן וכו' וכו'. העולה נרגע ובהזדמנות זו אני קושר עמו שיחה, כמובן בעזרתו של שמואל המתרגם לצרפתית מתנגנת.
העולה עזב את עירו של אותו מלך אשר לו מוקדשת רשימה אחרת בגיליון זה, לפני חצי שנה לערך. השלטונות המצריים מרשים ליהודים לצאת את המדינה אך ברור כי הנסיעה הקצרה שבין קהיר לברור חיל מתארכת "מעט" ועוברת את צרפת וחוצה אח"כ את הים התיכון... הוצאת הכסף ממצרים היא מוגבלת והעיקר קיים איסור חמור להוציא בגדי חאקי כל שהם. שלטונותיה של ארץ הנילוס חוששים שבגדי החאקי ימצאו דרכם לצה"ל שהוא אחד הצבאות הנודעים במולדתם של הפולשים שניגפו....
מילא, מסכם העולה בנימה פילוסופית, יצאנו בלי חאקי. העיקר שיצאנו!
פוליטיקה
הקבוץ מרוחק מדרך המלך קילומטר אחד ודרך עפר המובילה למשק מתמשכת בינות לשטחי השקאה מוריקים. בחלקת המספוא פגשנו את מנהל הענף, אשר זיכרי, בן ה- 23, שטיפל אותה שעה בממטרה.
אשר זיכרי עלה ארצה לפני שלש שנים, במרוקו היה בתנועה ובילה עשרה חודשים בהכשרה בקרבת טולוז בצרפת. הוא עבד זמן ממושך ברפת ואשתקד עבר לכרם. "אני נטעתי את הכרם החדש" מצהיר אשר בגאוה רבת סיפוק ובעין גרונית מבוטאת כהלכה. עתה הוא חולש על חמישים דונם מספוא – זורע, משקה, נלחם בצפרים חצופות, בקיצור – מגדל אספקה לרפת המקומית הקטנה.
אשר זיכרי שמח בחלקו, מרוצה מחייו בקיבוץ, משמיע את התביעה לתגבורת (עליה! עליה!) ובהתגלגל השיחה על עניני תנועה הוא מעיר: "אני בלתי מפלגתי. אני לא כל כך מוגדר, ובכלל עוד מוקדם בשבילי להתעסק בפוליטיקה".
ברם הקיבוץ, ברור חיל נאלץ להתעסק באותה פוליטיקה...
עד לפני שנתיים שרר בקיבוץ שלום. לפני שנתיים חיו 15 חברים מוגדרים למפ"ם ובאותם הימים היה זה פחות משליש. קיים היה כעין הסכם ג'נטלמני לא להקים במקום סניפי מפלגות – פירוש הדבר, למשל, כי בבוא מרצה מטעם אחת המפלגות נערכה הרצאה בחדר האוכל וכל דיכפין יבוא ויאזין. ראשוני הקיבוץ הינם חניכי "החלוץ" האחיד במצרים אשר בינתיים חל בו פילוג. במרוצת הימים נוספה ללשכת הקשר הכללית עם תנועת "הבונים" במצרים שהיתה בברור חיל, גם לשכת קשר נפרדת של חברי מפ"ם. אח"כ הגיע גרעין של 30 איש שהוא גרעין אחרון של חניכי "החלוץ" לפני הפילוג. 30 העולים נקלעו לאוירה של השפעות מנוגדות. על רקע קליטתם נתגלעו סיכסוכים – בקיצור "היו צרות".
בינתיים, לפני כעשרה חודשים, נוסדו שני הסניפים – מפא"י ומפ"ם – ושניהם החלו עוסקים בחיפוש תגבורת בקבוץ.
הפרשה נסתיימה לפני חצי שנה כאשר הודיעו עשרה חברי מפ"ם על רצונם לעזוב את המשק. מזכירות הקיבוץ הוזמנה לבקר במשק אך משום מה לא נענתה להזמנה... עשרת החברים עזבו את ברור חיל, אלא שרק שניים מהם (משפחה) עברו לקיבוץ אחר (קיסריה) ואילו יתר שמונת החברים הלכו העירה וצעדם זה אימת את חשדם של אנשי ברור חיל, כי העוזבים היו עוזבים במילא, פרט למשפחה הנזכרת, וששו להשתמש בנימוק פוליטי נוח...
עתה שקטו הרוחות ומספר חברי מפ"ם שנשארו במקום נושאים בעול בתפקידים במשק ובחברה – ושלום על ברור חיל.
במה אתם מחולקים?
כל המנסה לרדת לעומקם של הדברים ולהבין מה משמעותה של מחלוקת פוליטית לגבי אנשי קבוץ אחד בני גיל, חינוך ומוצא דומים – מן הדין כי ישאל: מהי המחלוקת הממשית, הברורה, המפרידה ביניהם? מדיניות חוץ, מדיניות פנים, אוריינטציה, עניני רוח ?מה ?!
אל לנו לשכוח, כי הבן הבכור הוא רק בן ארבע ועל כן בית ספר שאיננו קיים ממילא איננו עשוי להוות סלע מחלוקת דוגמת קיבוצים ותיקים בהם תופש ענין בית הספר מקום נכבד בזירה הפוליטית המקומית.
מרבית התשובות על קושיה זו היו: קליטת עליה וחינוכה.
אחד מחברי מפ"ם, המכונן המסור של הבאר, קולט את שאלתי, מהרהר קמעא, ואחרי אשר ביקשתיו לממש את מפ"מיותו בדוגמה ברורה ומובנת, מצהיר: "אתם הולכים עם אמריקה! אי אפשר להיות פועל וללכת עם אמריקה".
משק בעצם התהוותו
במטבח רוכנות שתי חברות מעל סירי הארוחה הקולקטיבית. ושוב מוכח כי הכל יחסי. שתיהן ותיקות... האחת – זהבה בת 23 ותיקה בקיבוץ, ולגבי מושגי ברור חיל ותיקה בארץ – חמש שנים עברו מיום עליתה!
ואילו השניה, אסתר ש., אף היא ותיקה הן במשקה תל יוסף והן בארץ- 30 שנה! אשה גוצה זו מבנות העליה השלישית מבצעת בשנה האחרונה מעין "הופעות אורח" בקיבוצים צעירים. "הופעות" שאת תועלתן והשפעתן החינוכית יש להעריך מאוד. לאחר תשעה חודשי עזרה לקיבוץ "יציבים" בבית גוברין באה עתה לברור חיל להדריך את בנות המשק במלאכת הבישול, מחסן הבגדים, כללו של דבר – מסייעת ל"חלק הנשי" של המשק.
"מה דעתי על המשק?" מתרוממת אסתר מאצל סיר המרק.
"אני אגיד לך. זהו משק בעצם התהוותו. יש כאן אפשרויות גדולות. החבריה זקוקים עדיין לקצת הדרכה".
מלבד אסתר נמצאים בברור חיל עוד שלושה אנשים בעזרה. חנוך מבית השיטה מדריך משקי המחלק זמנו בין ברור חיל לבין "מפלסים", קבוצם הדינמי של הארגנטינים. נוסף לכל 2 בנים עין חרודיים, אשר זכו במשך זמן קצר לפופולריות רבה. נחום הפלח והמוסכאי והכורם בעל השם הדו משמעותי יורה. מלבד חלקם בעבודת המשק משתתפים בעין חרודים בהדרכת העולים החדשים, מלמדים עברית וכו'.
"משק בעצם התהוותו" אמרה אסתר.
ואכן – הכל נתון בעצם התהוותו. ראשוני בתים, בתים ממש, הולכים ומוקמים והותיקים ימירו צריפיהם בחדרים נאים, שוקדים על שיפור המטבח ומרצפים את רצפתו, מטפחים ראשית צנועה של גינת נוי, בונים מחדש את הלול שעלה זה לא כבר באש, בנגרייה עומדות מכונות חדשות שבקרוב עתידות להשמיע קולן, זה מקרוב סודרה במקום מכבסה ובכך תם פרק מיגע של "כביסת חוץ" במשקי הסביבה.
שני גורמי יסוד של כל משק חקלאי מניחים כאן את הדעת. אדמה – 8,000 דונם אדמה שיצאו לה מוניטין בכל רחבי הדרום. ולפני מלחמת השחרור עבדוה מספר משקים מהנגב. מים – 40 ממ"ע לשעה מבאר "מקורות" הסמוכה לכביש, מספקים לפי שעה את הצרכים.
ובמאמר מוסגר: במרכז המחנה ניצבים פגומי עץ ועליהם מיכלי מים, "טנקים" בלעז. מתברר כי זה שנה וחצי נסחבת פרשת הקמתו של מגדל מים המשמש לאגירה ומקל מעל סדורי ההשקאה ומשק חקלאי מודרני אינו יכול בלעדיו. "קודם עבדו בסוכנות (סעיף: תקציב להתישבות) על התכניות, ולכשהיתה התוכנית, לא היה כסף. אח"כ היה הכסף ושינו את התוכנית. לכשהיתה התוכנית שוב לא היה כסף וחוזר חלילה. ולפי שעה "אנו 'דפוקים' עם ה'טנקים' הארעיים".
ואגב, ענין זה איננו אמור רק לגבי ברור חיל ולא מעט משקים צעירים סובלים ממנו.
מה יהיה בעונה הבא?
בלילה מכוכב של קיץ 1947 דלקה מדורה קטנה על אחת מגבעות בריר. הפלחים של דורות שקצרו כאן 700 דונם חיטה, נחו אחרי יום קציר מפרך. מסביבם מחנה זעיר, ציורי – אוהלים, טרקטורים, קומביין, חביות עם דלק, כלי בישול, חביות מים.
מהלך עשר דקות מכאן רבץ הכפר הערבי בריר. מפני כפר גדול זה נתיראו אפילו ערביי הסביבה ויהודים שנאלצו לעבד שטחים בשכנות מעיקה זו – לא כל שכן... בימים השקטים ביותר (באופן יחסי) היתה כל מכונית יהודית, בחצותה את הכביש ובעברה בסיבוב החד שבמרכזו הבאר וטחנת הקמח, מכינה עצמה למיני הפתעות שונות...
ובליל קיץ 1947, שעה שבאופק הבזיקו רעמיה הרחוקים של סופה מתקרבת, חדלו הפלחים לגלגל שיחת רעים קלה, ומחרישים הביטו בלשונות המדורה.
לפתע אמר מאן דהוא: חברה, מי יודע אם נוכל לזרוע בעונה הבאה?
והיה מי שנענה לעומתו בתשובה הקלסית של הפטליסטים במזרח: אינשאללה.
בעונה הבאה, נובמבר-דצמבר 1947, כבר הרימו פורעי בריר ראשם ונשקם בגלוי. ולאחר מכן היתה בריר מחסום אימתני בפני התחבורה היהודית לנגב. ובמרץ אפריל 1948 נאלצה התחבורה שלנו לעקוף את הכפר המתפרע.
במאי 1948 באו הפורעים על עונשם ובמנוסת בהלה נטשו את בתיהם.
או אז עלו ראשוני ברור חיל ביחד עם מחלקה מחטיבת הנגב על הגבעות מזרחה מהכפר – שטחי פלחה "ציבילים" שהפכו משלטים צבאיים החולשים על דרך המלך דרומה.
עתה – מקץ קרוב ל- 4 שנים לאותה מדורה שהבהבה על גבעות בריר, מאיר חשמל בהיר את מחשך הלילה. שאלתו הספקנית של פלח מאובק באה על פתרונה: שוב נשמעת אוושת קמה נקצרת, פלחים מנגבים ידים משומנות באחורי מכנסיהם, מפטירים קללות על חשבון פנצ'רים למיניהם, דנים בבצורת, תוחבים אפם באלומת שחת ריחנית. ממעברה סמוכה, "תלמים" בא אחד העולים: "הלחם בשבילנו כבר הגיע?" מטפלת נוזפת בילד שובב שחמק מהגן, מרכז המשק טרוד בסידור חבילות השחת במתבן, צועק לעבר המסגריה: "חיים, תיקנת את החלק?", ליד הרפת מעמיסים זבל ומהבנין קורא מישהו "הי, בואו לאכול!".
קיבוץ הסנה – ברור חיל אשר ראשוני מיסדיו יצאו ממצרים בקיץ 1945 בונה ביתו על גבעה נישאת בנוף גבעות הדרום למודות קרבות אכזריים. חוליקת, בריר, כל אותם שמות של האתמול שנתן לנו את מחרנו.
