רחל לאה שניידר ז"ל
.jpg)
-
10/7/1935 - 27/1/2022
רחל לאה נולדה בעיר ריו, ב- 22/10/1935 , בת שנייה מתוך ארבעה אחים.
בת 87 הייתה במותה.
הוריה יעקב ושרה רובין נולדו ונישאו בעיר אוסטרוב שבפולין .
לאחר נישואיהם, היגר יעקב הצעיר לברזיל בחיפוש אחר חיים חדשים וטובים יותר.
בפולין נותרה אשתו שכבר הייתה בהריון עם בנם הבכור יוסף, שנולד בפולין, הרחק מאביו.
לאחר כשנתיים שבהם עבד והצליח לאסוף די כסף להוצאות הנסיעה, הצליחו שרה והבן הפעוט להצטרף אליו.
זאת הייתה תופעה די נפוצה בקרב צעירים יהודים בפולין, וביודענו את מה שקרה אחר כך אין ספק שהייתה החלטה אמיצה וחכמה.
בריו נולדה להם הבת רחל לאה, שנקראה על שם הדודה, אחותה של אימה.
במשפחה קראו לה רחל, בקיבוץ השתמשו בשני השמות, אולי כדי להבדיל אותה מיתר הרחל שהיו בקיבוץ...
בהמשך עברו לסאו-פאולו שבה הפרנסה נראתה קלה יותר, ושם נולדו לרחל עוד 2 אחים: האחות רוזה (שושנה) אפרתי, שבהמשך עלתה לקיבוץ ארז השכן, והבן הצעיר גבריאל שנשאר בברזיל.
המשפחה נשארה כמה שנים בסאו פאולו וחזרה לריו.
רחל הצטרפה לתנועת הנוער דרור הבונים, המשיכה להכשרה ועלתה לארץ בגרעין החמישי.
בברור חיל הכירה את אהרון שניידר שעלה לפניה והתחתנו בשנת 1957. (6.11.1957).
המשפחות שנשארו בברזיל היו מאד מאושרות, ולמרות שלא גרו באותה עיר- (סאו פאולו וריו)-
נפגשו כדי לחגוג יחד את נישואי בניהם שנערכו בישראל הרחוקה.
בקיבוץ נולדו להם שלושת הילדים: נועם, אילן ומירי.
בלי להקל ראש בשני הבנים המוכשרים, אני בטוחה שרחל הייתה בעננים כשנולדה הבת הצעירה.
כמו כל החברים שהגיעו לקיבוץ, גם רחל ואהרון היו מאד ציוניים וחדורי ערכים תנועתיים.
בשנת 1968, ממש אחרי מלחמת ששת הימים נסעו לשליחות משפחתית בברזיל, כמו הרבה משפחות מהקיבוץ.
ההסתגלות לחיי העיר בסאו פאולו לא הייתה קלה, עם שלושה ילדים שהיו רגילים לחיים בקיבוץ: נועם כמעט בן 10, אילן בן 8, ומירי הפעוטה רק בת שנתיים.
רחל הייתה רגילה שבקיבוץ הכול מסודר: הבגדים מגיעים מהמכבסה והמחסן, האוכל מהמטבח וחדר האוכל, והיא כנראה בקושי ידעה להכין חביתה...
כמובן שעם הזמן השתלטה וארגנה את הכול, ולמדה גם לנהל משק בית.
לאחר כמעט שלוש שנים חזרו לארץ ולחייהם בברור חיל.
במובן חשוב מאד החיים לא האירו לה פנים:
בסוף שנת 1978 התגלה אצל אהרון סרטן ותוך 3 חודשים נפטר.
אהרון היה בן 49 בלבד במותו.
היה זה שוק גדול מאד לכל המשפחה ובמיוחד לרחל שנשארה אלמנה צעירה מאד עם הבנים שהיו נערים, ומירי שהייתה רק בת 11 ואפילו עוד לא חגגה בת מצווה.
רחל לאה זכתה לאריכות חיים, אך 43 שנים המשיכה לחיות בלעדיו ..
למזלה לא הייתה בודדה בקיבוץ.
הילדים ובני זוגם תמכו בה כל העת וכן חברותיה הטובות.
עם נישואיהם של אילן ונגה הפכה משפחת טייטלבוים למחותנים, כך שזכתה למשפחה נוספת בקיבוץ.
שמחה רבה ונחת הביאו לחייה הילדים שבגרו והמשפחה שהלכה והתרחבה עם השנים:
לנועם ואשתו ורדינה, נולדו 2 בנות ו-2 בנים: לי, ירדן, יונתן, ודניאל.
לאילן ונגה שנשארו כל השנים בקיבוץ: הבנות נופר ושחף והבן דקל.
למירי ובעלה ארז, נולדו הבנים גיא ועומר והבת רוני.
סה"כ 10 נכדים שכל אחד ואחת מהם היו עולם ומלואו לסבתא רחל.
זכתה להכיר ולחבק גם את 2 הנינות הראשונות, בנותיהן של הנכדה נופר ובעלה אורון : אוריאן בת 5.5 ואלמוג בת שנה.
לפני 4 חודשים הספיקה להשתתף גם בחתונת הנכדה ירדן, בתו של נועם.
בדיעבד היה זה אירוע פרידה מהמשפחה הרחבה והחברים, ונשארו ממנו תמונות אחרונות של רגעי שמחה גדולה.
רחל לאה עבדה בקרמיקה בעיטור וציור על הכלים, ועל רבים מהם נותרה חתימתה האישית.
תקופה מסוימת עבדה כמובן בחינוך כמו כולן, אבל רק עם תינוקות ופעוטות..
מאד אהבה את הילדים הקטנים, שהחזירו לה אהבה.
מאד אהבה אסתטיקה ועיצוב. הייתה אישה מאד מאורגנת ומסודרת, נעימה ועדינה.
למדה בקורס אדריכלות פנים, אבל לא הצליחה לעסוק בזה כמקצוע.
מאד אהבה ללמוד ולכתוב.
ויקי שטיינבאום סיפרה ששמעה ממנה שהיא כותבת זיכרונות מהוריה ובמיוחד מאימה, בכתב ידה היפה והמעוצב.
תקופה מסוימת עבדה גם בדואר.
עבודתה האחרונה בה התמידה שנים רבות הייתה בספרייה, יחד עם עליזה רפפורט ז"ל.
יחד הקימו את הפרויקט של מכלול הספריות שפעיל עד היום,
בית מסודר ונעים שמכיל את החומרים מחדר העיון, ספריית המבוגרים וספריית הילדים.
היא עצמה מאד אהבה לקרוא ספרים, ושמחה כשמבוגרים, ובמיוחד ילדים הגיעו לספרייה ויכלה להמליץ להם מה כדאי לקחת לקרוא בבית.
הנראות, הנוי והניקיון של חצר הקיבוץ היו מאד חשובים לה.
אני זוכרת שלא יכלה לעבור בקיבוץ בלי להרים לכלוך זרוק על הרצפה ולזרוק לפח, אני בהחלט ראיתי בה דוגמה.
לאחר שפרשה מעבודתה, השתתפה בפעילות במועדון יחדיו האזורי והכי אהבה את חוג הציור.
עד מהרה ביתה התמלא בציורים שלה.
עם הירידה בבריאותה הפסיקה להשתתף בחוג.
מעניין שהרעידה בידיים שהפריעה לה לפעילות היומית לא הפריעה לה בציור שכל כך מילא אותה בסיפוק. כשנאלצה להפסיק לצייר, זה מאד ציער אותה.
בחמשת השנים האחרונות נזקקה לטיפול של מטפלות זרות ומסורות.
בשנתיים וחצי האחרונות הייתה איתה דליה ממדינת קרלה בדרום הודו.
רחל לאה מאד התחברה אליה ומאד אהבה אותה .
אני בטוחה שהעובדה שאילן ונגה בעיקר, ובני משפחה נוספים המשיכו לגור בקיבוץ מאד עזרה לה,
במיוחד בשנותיה האחרונות.
אני חייבת לציין גם את הצוות המסור והתומך בקיבוץ.
את דבורה קורצוויל הנהדרת ששנים נושאת בעול ועושה עבודת קודש, את עירא בן אמו ארגמן שהצטרפה אליה לאחרונה, וכמובן את צוות המרפאה, את דוריס שטיינבאום ורותי בירן.
וכמובן כל מי שעזר ועוזר בכל דרך שהיא.
רחל לאה היקרה, אנחנו ומשפחתך נפרדים ממך היום לשלום.
אני מקווה שאהרון שלך חיכה לך שם למעלה, כמו שאת בוודאי חיכית וקיווית שיחזור.
נוחי בשלום ויהי זכרך ברוך תמיד.
בשם חברייך וכל מי שזכה להכירך.
קיבוץ ברור חיל.
אוגניה שקולניק.
