אליעזר (אלי) ארגמן ז"ל

אלי ארגמן – הספד 17.7.17

אני מבקש להפרד מאלי - הן כאיש ברור חיל, והן כקרוב משפחה.

אלי היה קיבוצניק. למרות שנולד וגדל בחיפה, ולמרות שבחלק משמעותי מחייו הוא חי מחוץ לקיבוץ. ההוויה שלו, מוחו וליבו, היו נטועים תמיד בערכים ובתפיסת העולם הקיבוצית. אני בטוח שאם בוחרים תמונה שתסמל את אלי יותר מהכל, זה יהיה עם מגפיים, מחייך חיוך רחב, למרות ששתי רגליו תקועות עמוק עמוק בזבל.

המעניין הוא שאלי הגיע לברור חיל בכלל בטעות. הוא היה בגרעין שהיה מיועד לחצרים. אבל בגלל נסיעה מפתיעה לחו"ל, לבקר את אביו, הוא פספס את הגרעין והגיע לכאן. אני מניח שמבחינה כלכלית וחברתית אלי היה משתלב טוב בחצרים, אבל כאן היה לו משהו שהיה שווה הרבה יותר מ"נטפים" - ברכה. הברזילאית החמודה, שישנה עם ההורים שלי באותו צריף, שבתה את ליבו והם הקימו יחד משפחה (בצריף נפרד, כמובן).

התקופה הראשונה הזכורה לי מאלי היא מברזיל בשנת 1961. 

אנחנו היינו בשליחות בריו ומשפחת ארגמן הגיעו לביקור משפחתי. יחד איתם הגיע בחור בשם זקי, צעיר שהם הכירו בדרך. נוצר קשר חם בין שתי המשפחות לבחור החייכני, שמאוחר יותר עלה לארץ. לימים התגלה שהוא בעצם מרגל מצרי. אלי היה שותף מרכזי במעקב אחריו והחשיפה שלו. ולמרות שהיה מדובר במרגל, אלי המשיך לחבב אותו ולהתחקות על עקבותיו.

לאלי תמיד היו "בייבי פייס". אני זוכר שגדלנו על הסיפור מהלידה של חני (שאגב, נולדה באותו יום בשנה של אלי). אחרי שברכה ילדה, אלי הגיע נרגש לבית החולים וביקש להכנס לראות את ביתו הבכורה. אבל אף אחד לא האמין שהילד הזה הוא כבר אבא.

אלי היה מלך הרפת. למעשה, הוא היה הרפת, היא נבנתה והתפתחה בצלמו וברוחו. הוא היה מאוהב בפרות שלו, והן כנראה היו מאוהבות בו. עובדה שהן זיכו אותו בתנובות חלב מרשימות בכל קנה מידה.

אלי היה מעורב באחד האירועים הקהילתיים החזקים המשמעותיים ביותר שהיו בקיבוץ. במלחמת יום כיפור אמנון קורצוויל נלקח בשבי. אני לא חושב שמישהו שחי בברור חיל באותה תקופה ישכח את היום בו אמנון חזר וכולנו חיכינו לו בשער. בערב הייתה התכנסות בחדר האוכל. אלי ראיין את אמנון. הוא ביצע את המשימה המורכבת הזאת ברגישות ובתבונה ששמורות רק למעטים. זה היה ערב בלתי נשכח.

אלי היה איש שנון, עם עברית מצוחצחת והומור חד. לא פלא שברבות הימים החל לכתוב בעיתונות. היה לו סיפור מקסים על חמור בשם עזאם, שהשתמשתי בו בשני אירועים שונים בקיבוץ. את מוסר ההשכל אלי ניסח בעדינות : "עזאם היה יותר חכם מרוב החברים בקיבוץ"...

אחרי הרפת אלי כיהן כגזבר. באותה תקופה העמיקו החיכוכים שלו עם המערכת הקיבוצית, שהלכו וכרסמו בשלמות שהוא חש כלפי החיים בקיבוץ. כשנודע שהוא וברכה מתכוונים לעזוב, איתן ואני הגענו אליו הביתה. זו הייתה שיחה מאד לא פשוטה. אלי כאב מאד את מה שהוא ראה כהידרדרות מוסרית ואידאולוגית. כששאלנו אותו למה הוא עוזב לעיר, התשובה שלו היתה "אני הולך הכי רחוק מהאידאולוגיה, כדי לא להמשיך לסבול ממנה". חוסר היכולת והרצון להתפשר ולהתכופף מלאו את חייו בתוכן, אבל גם עשו אותם קשים וכואבים.

בשנים שאלי היה מחוץ לקבוץ נפגשנו באירועים משפחתיים. אלי היה מספר על החיים החדשים ועל ההצלחות, אבל איכשהו תמיד הרגשתי בקולו געגועים.

לפני כשבע שנים, אחרי הרבה התלבטויות, אלי וברכה חזרו לקיבוץ בשל בעיות בריאות. סגירת המעגל הזו לא היתה פשוטה עבורם, ונדרשו הרבה לחצים של בני המשפחה. הבריאות המדרדרת לא הקלה על החזרה. אבל – הם היו מוקפים במשפחה החמה שחיה סביבם, עם עירא, רפי והנכדים ובהמשך גם הנינים. אלי נהג להגיע אל ההורים שלי עם או בלי ברכה, ותוך כדי שהוא אוכל גלידה, הרבה הרבה גלידה, היינו משוחחים, נזכרים בעזאם ובימי המגפיים והזבל. הדיבור כבר היה כבד, אבל עדיין נשמר החיוך השובב עם הניצוץ בעיניים.

וכך אנחנו נזכור אותו.

אלי, נוח בשלום על משכבך באדמת הקיבוץ שאתה כל כך חלק ממנו. יהי זכרך ברוך.

רשם: עודד פלוט

17/7/2017

פרידה מאבא.

חיית חיים מלאים בחוויות ובעשייה מגוונת בצמתי חייך השונים: החל מילדותך בחיפה, ביה"ס הריאלי, ביה"ס החקלאי בפרדס חנה, קיבוץ ברור-חיל, ארה"ב, ראש פינה, רעננה, ולבסוף סגירת מעגל בברור-חיל.

חביבותך, חוש ההומור שלך, נמרצותך והיכולת שלך ליצור קשר בלתי אמצעי, משכו חברים רבים אל ביתנו, צעירים כמבוגרים.

הבית שלך ושל אימא היה תמיד בית פתוח שאנשים הרגישו בו בנוח מהרגע הראשון. את הבית לא הפסיקו לפקוד חברים שאישיותך נצרבה בהם, גם כשהזדקנת.

תמיד ידעת לראות את הצד המלא של החיים.

מאז שחלית, איבדת את ה- DRIVE לחיים, את הסקרנות וההתעניינות בפוליטיקה, אך עד הרגע האחרון, לא איבדת את חוש ההומור.

לפני שלוש שנים, הוצאת ספר זיכרונות חייך והשארת לנו מזכרת נהדרת.

אבא, הייתה לך הרבה אהבה לארץ הזו ולכן רצית לקחת חלק בחזון ההתיישבות העובדת ובחרת להקים בית בברור-חיל.

בלהיטותך ובדבקותך באהבה הזו, היית אבן שואבת להרבה צעירים כמו הגרעין של מקימי קיבוץ קטורה.

היית איש של ערכים וצדק חברתי ולחמת עד כדי תמימות למען ערכים אלו.

הפרידה ממך אינה קלה ואני כבר מתגעגעת.

בתך, חני.