עופר שנער ז"ל
-
28/03/1971 - 15/12/2011
לעופר
מזה כמה ימים אני מנסה לנסח
לעצמי משפטים וחלקי רעיונות.
משחזר את ימיך ושעותיך
האחרונות, נזכר בשנים המשותפות
שלנו.
שנים של ינקות, ילדות,
נערות ובחרות, בקיבוץ, שהסתיימו
להן בבוקר יום רביעי, בביתך
שבאנגליה, בעקבות סרטן מסוג
נדיר ואכזרי.
מוזר לי לכתוב לך
הספד.
אתה חבר שלי. הספדים זה
משהו שאחרים כותבים לאחרים.
לא אני. ובטח לא לך.
נולדנו ב-1971, גדלנו יחד
בכיתת ’ערבה‘. חלקנו ילדות
חקרנית ונערות מרדנית.
אני כותב
והזיכרונות צפים. חלקם אישיים
יותר, חלקם פחות.
זוכר איך בגיל
12 כשחזרתי מברזיל, גרמת לי
להרגיש שייך במקום בו אחרים
לעגו למבטא הזר שאימצתי.
איכשהו דרכך תמיד התאפשרה
שפה משותפת. איכשהו, בזכות
חוכמה, רגישות וסובלנות עמוקות,
ידעת תמיד איך לתת מקום לכולם.
תראה כמה מגוונים הקשרים
והחברויות בחייך. אנשים סביבך
מתחברים ומוצאים מקום.
זוכר איך רצינו להרגיש מאוד
זרוקים ומרדנים? גרסת שנות השמונים של ילדי-פרחים בקיבוץ.
קנית לי במתנה קופסת סיגריות
’מונטנה‘ ובילינו לילות ארוכים
בשירה ונגינה מחוץ לחדר שלך.
גידלנו שיער, צימחנו זקן והתהלכנו
יחפים בכל מקום. בדיזנגוף, בתחנה
המרכזית בתל אביב, באילת,
במחנות. אפילו נתפסנו מעשנים
חשיש. כל כך נפעמנו מהדרמה וכל
כך פחדנו מההשלכות. ושוב נפעמנו
מהפחד על היותו מנת חלקנו
בלבד ולא של איש מלבדנו. ומה
עם הנסיעה באופניים
בלילה לארז ולניר-עם,
לבקר חברים? וטיולי
הטרקטורים הליליים
דרך השדות, לרוחמה?
היה כיף, לפעמים אפילו
אסור, אבל איתך תמיד
היה בסדר.
זיכרון
אנחנו בני 15 או 16 .
שוב לא התעוררת
לעבוד. אני מנסה לשווא
להעיר אותך. אתה
כועס עליי שאני מפריע
לך לישון ועמיחי – אז
מרכז השדה – כועס
שאתה לא מתעורר.
”הוא מת“ אני מסביר
לו. ”אתה יודע מה זה
מת?!“. עמיחי עונה לי
ברצינות שמפתיעה אותי ”כן. אני
יודע מה זה מת!“. התגובה שלו
מחזירה אותי למציאות. אתה לא
מת, סתם ישן.
מעשה שטן, עשרים וחמש שנים
מאוחר יותר, שרה זוגתך מסבירה
ברגישות אין קץ לדני, בנך הבכור,
שאבא רק נראה ישן. אבל הוא לא
באמת ישן. אבא מת.
עופריקו. היית איש אשכולות
אמיתי. סקרן, אוטודידקט, למדן
וידען.
במה לא עסקת? קראת
פיזיקה ואסטרופיזיקה, פילוסופיה
ותיאולוגיה. עסקת באיכות הסביבה
ובשנים האחרונות אף התחלת
ללמוד פסיכולוגיה. היו לך חיים
מלאים ועשירים. טיילת בעולם,
חצית יבשות וארצות, אפילו כמעט
והקמת חווה אורגנית. ראית עולם,
חיית בין אנשים ותרבויות.
אהבת
והיית אהוב. היית חבר נאמן, בן
תומך, בעל אוהב ואבא חם. הספקת
לא מעט בחייך הקצרים.
בשעותיך האחרונות, בעודך מתקיים
רק במרווח הצר שבין הטיית הראש
ימינה לבין יישורו קדימה, עם ריאות
מוצפות ופה כבד, וזרועות ומחשבות
שכמו פיתחו להן חיים משל עצמן,
גם אז, בפינה הצפופה הזו שהותירה
לך המחלה, הצלחת לפנות מקום
לכולנו. במקום החשוך והסופני
הזה, שרובנו היינו מוצאים בו ייאוש
ואימה, אתה מצאת הומור, אצילות,
כבוד ורגישות. נשארת אוהב לשרה
ומלא רוך וחמלה לליבי ולדני. אני
מודה לך על החברות שלנו. תמיד
היית חבר שלי ותמיד תהיה החבר
שהיה לי.
מתת בכבוד לפנות בוקר, בביתך,
ליד אשתך, מוקף חום ואהבה.
נוח קצת על משכבך, וצא בשלום
לדרכך.
שחר בלבן
(פורסם בקהילתון גיליון 15)