אריה בירן (לאו) ז"ל
-
28/07/1929 - 31/10/2000
חברי לאו
חברי לאו הלך לעולמו באופן מפתיע למי שפגש רק תמול שלשום, במיתת נשיקה, אולי מיתה ללא כאב.
אבל, שאל יקנא בו אף אחד. הרבה משנותיו האחרונות היה אפוף סבל ודאגה. הוא היה כולו מסור לבליניה. אלו היו חייו, זה היה גם מותו.
הוא לא הרפה ממנה אף לא לרגע, דאג לכל צרכיה ולא נתן לאף אחד להתרשל בטיפול בה.
כאב את כאבה, נפשו היתה כרוכה בנפשה וגם כאשר לא יכלה לדבר, הבין כל מבט שלה, כל תנועה שלה. זה היה יומו, זה היה שבתו, זו היתה חופשתו.
בזמן האחרון משהו נשבר בחוסן הפיזי, הוא היה עייף והסכים להעביר אותה לבית הסיעודי.
הוא שאל אותי אז - "אתה יודע כמה זמן אין לי שבת, אין לי חופש?".
גם כשבליניה בבית הסיעודי לא שקט ולא נח. משהו הציק לו. אולי לא מטפלים בה כפי שהוא טיפל. וסיפר לי שקם באמצע צפייה במשחק כדורגל, כי חש שאולי משהו לא בסדר אצלה. ואכן אמר לי - צדקתי.
פניו הצעירות משהו לא הסגירו את שנותיו. הוא בן 72 במותו.
ההיכרות והידידות שלנו התחילה בתחילת שנות ה- 50 ויחד הקמנו את הסניף הראשון של תנועת הנוער גורדוניה בריו-דה ז'נירו.
הכרתי את הוריו, אחיו ואחותו, יבדלו לחיים ארוכים. הוריו אנשים קשיי יום, שדאג להם בכל זמן חייהם.
מאז עבר את כל המסלול - תנועת נוער, מדריך, הכשרה, עליה וכאן הכיר את בליניה ויחד גידלו שלושה ילדים - רותי, יאיר וגדי והיום גם נכדה.
איש עבודה, נעים הליכות, חביב, חבר, טיפח את ביתו, סביבתו, מסירות ללא גבול למשפחה, נאמן לקיבוץ.
הוא יחסר לכולם - לחבריו, ילדיו, ויותר מכולם לבליניה - שאהבתו איש לא יחליפה.
חברי לאו, לך בשלום, כל מה שעשית עשית בתום, בנאמנות, באהבה.
הייה שלום.