נח מיסוק ז"ל

הספד בשם המשפחה - ארז חג'בי, חתנו

משפחה וחברים יקרים,

אנחנו נפרדים היום מ-נח מיסוק בן דוד ורוזה, בערב שבת חג הפסח, זמן של חירות ותקווה.
ההלכה מבקשת מאיתנו שלא להספיד בבכי בימים אלו, ואולי יש בכך נחמה – לזכור את נח דרך האור והמקצב שהפיץ, ולא רק דרך הצער.

במשך 91 שנים הוא הלך בינינו בצניעות יוצאת דופן.
הוא לא נזקק למילים רבות כדי להשפיע; השקט והענווה שלו היו העוצמה שלו.
אך לצד השקט הזה, פעם בו דופק חיים תוסס.
כנגן בטוקדה ותיק, הוא ידע שמוזיקה היא שפה שחוצה גילאים, והביא איתו את המקצבים הברזילאים השמחים אל תוך חיינו.
הוא לימד אותנו שגם בגיל גבורה, אפשר לשמור על נפש צעירה וקצב פנימי של חיוניות.

הגאווה הגדולה ביותר שלו, 'התזמורת' האמיתית שהקים,
היא המשפחה הענפה שיושבת כאן היום.  שלושת בנותיו ובנו,
13 נכדים ו-10 נינים הם העדות החיה לדרך שלו.
בכל אחד מהם טמון צליל ממנו – מהצניעות שלו, מהחום שלו ומהאהבה לחיים.

היום, כשאנחנו מלווים אותו למנוחות, אנו מבקשים לזכור את המנגינה המיוחדת שהשארת בליבנו. יהי רצון שהמקצב שלך ימשיך להדהד בדורות הבאים, ושנזכה ללמוד ממנו איך לשלב ענווה ושקט עם שמחה פנימית גדולה.

אנו מבקשים ממך מחילה וסליחה אם פגענו בך או בכבודך בשם כל המשפחה, ומודים על כל השנים שזכינו בך. ושתהיה מליץ יושר על משפחתך ועל כלל עם ישראל .
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

הספד מאת האחיינית - אורית מיסוק הימן

היום אני נפרדת ממך, דוד נוח – נואה – היקר שלי.

קשה לי לדבר עליך בלשון עבר, כי בשבילי אתה עדיין שם. בכורסא שלך, בשקט שלך, עם המבט הרגוע והחיוך הקטן, כזה שלא צריך מילים כדי להבין.

היית אדם כל כך מיוחד בפשטות שלך. לא אהבת שמכרכרים סביבך, לא חיפשת תשומת לב, לא ביקשת הרבה. ידעת בדיוק מה עושה לך טוב – הבית שלך, השקט שלך, המשפחה שלך, והפינה שלך בעולם.

אני תמיד אזכור אותך עם הדברים הקטנים שאהבת באמת – כדורגל, מוזיקת ג׳אז עם התקליטים הישנים את התוף הגדול של הבטוקדה  ברידג׳, סנוקר… 
אחד הטובים בהכנת "בטידה" בכל מיני טעמים ...   וכמובן את הלוטו של יום שלישי.
אף פעם לא ויתרת על זה. שבוע אחרי שבוע, בשקט, בהתמדה שלך.
לפעמים זכית קצת, לפעמים בכלל לא – אבל זה לא באמת שינה.
זה היה שלך. עוד רגע קטן של תקווה, של שגרה, של חיוך פנימי.

ובתוך השקט הזה, היה בך לב גדול.
התנדבת בעמותה של הצבא, נתת מעצמך בלי רעש, בלי לבקש הכרה. פשוט כי זה מי שהיית.

היית עטוף במשפחה חמה ואוהבת, משפחה מיוחדת – מלאה באהבה, בצחוק ובשמחה, עם אינספור רגעים של אושר וזיכרונות טובים. יחד עם דודה בניתם חיים שלמים – גידלתם ארבעה ילדים, זכיתם לנכדים ולנינים. יצרת עולם שלם שממשיך אותך.

והיית גם האחרון שנשאר ממשפחה גדולה ומסועפת של שישה אחים.
יש בזה משהו כל כך חזק, וכל כך עצוב בו זמנית.

וגם הדרך שבה הלכת… כל כך אתה. בלי דרמות, בלי להכביד, “מוות נשיקה”.
בשקט, בעדינות. אפילו את הרגע בחרת כמו שאתה – בחול המועד פסח, כאילו לא רצית להטריח אף אחד.

ועכשיו… אני מדמיינת אותך שם למעלה, נוח שלנו, נואה, שב בשקט אל האחים וההורים שלך, חוזר אל המקום שממנו באת, ברוך ובשלווה שמאפיינים אותך כל כך.

ואני רוצה שתדע – אהבתי אותך.
באמת אהבתי אותך. אהבתי את השקט שלך, את הפשטות שלך,
את זה שלא היית צריך הרבה כדי להיות כל כך הרבה.

אתה תישאר איתי דווקא ברגעים הקטנים – בשקט, בהרגלים, בדברים הפשוטים של החיים. שם אתה הכי נוכח.

תודה על מי שהיית בשבילי.

תנוח על משכבך בשלום, דוד אהוב שלי.

אורית מיסוק הימן