גילה לבבי ז"ל

אמא שלנו האהובה,

אלפרידה שרגורודסקי בשמך מלידה ואח"כ גילה לבבי, אישה פשוטה וצנועה.

עד לפני כמה חודשים עוד עלית את המדרגות בביתך בקומה השנייה,
ובתקופה האחרונה הבריאות הידרדרה, היה לך קשה עד בלתי נסבל האשפוזים בחודשים האחרונים, נלחמת וניסית בכוחותייך האחרונים לשרוד, בורא עולם עשה חסד ופטר אותך בעודך ישנה ללא סבל ומועקה.

התאלמנת בגיל צעיר, בת 51, והמשכת קדימה כמו לביאה, תמיד היה חשוב לך שנהייה אנחנו בסדר והעמדת את עצמך כאחרונה בתור.

זכית לחיות שנים רבות כאן בארץ, עם הורייך שנפטרו ולא הרחק מאחותך ריבה (שתיבדל לחיים ארוכים), ויחד עם כל המשפחה וזה עשה לך טוב, זכית בנכדים מקסימים שמילאו לך את הלב.

אחד הדברים החשובים לך ביותר עד לא מזמן, היה לקום בבוקר לעבודה, זה נתן לך כוחות, ואת האפשרות למפגש עם אנשים, כל עבודה שבה עסקת, עשית במלוא האהבה, בהנהלת החשבונות וגם בבית הדואר שבקיבוץ.

הקיבוץ היה חלק מכובד מחייך וזה מילא אצלך כל יום את הבטריות.

לאחרונה היה קשה לך לדבר, הרגשת שהסוף מתקרב, באחד המשפטים הקצרים, פנית לאבא ואמרת "ז'בו קח אותי איתך".

אם היית יכולה לדבר עכשיו, היית אומרת לכולם, תודה שבאתם להיפרד ממני.

אימא הייתה אישה פשוטה, צנועה וענווה, נפרדים ממך עם הרבה געגועים, תהייה נשמתך צרורה ברור החיים.

יהי זכרך ברוך.

מכולנו, הילדים, הכלה, אחותך, הנכדים והחברים.

סבתא שלנו, או כמו שהנכד הגדול והמיוחד שלך, אדם, היה קורא לך טטה.
התקופה האחרונה הביאה איתה קושי גדול, חשנו את כאבך ומנגד לכך, הרגשנו בעוצמה את הרצון שלך להיאבק עד השניה האחרונה. 

אפילו בלכתך, דאגת לעשות זאת בצניעות ובשלווה, בדיוק כמו בדרך חייך.

ההורים שלנו מאוד התעקשו שנזכור אותך בדיוק כמו שחווינו אותך במשך כל הילדות, ולמרות ההתעקשות, הרגשנו שבשבוע האחרון חובתנו היא לתת לך נשיקה אחרונה, וכך היה.

זכינו לחיות בסביבתך לאורך כל השנים, בטיפול מסור עד טיפת הכוח האחרונה.

היית אישה חזקה, מעולם ומתמיד העבודה הייתה כל חייך, וגם כשזה היה כמעט בלתי אפשרי, הוכחת אחרת לכולנו.

רצינו להגיד לך תודה, על הזכות לגדול איתך ולצידך, בתוך משפחה קטנה, ומלוכדת, ודאגת לתת לנו את כל החום והאהבה מבלי שיחסר לנו דבר.

כשקיבלנו את הבשורה, מבלי לחשוב פעמיים באנו אלייך להיפרד, בנשיקה אחרונה באמת, היית יפה כמו מלאך, ובין כל העצב, הצלחת להחדיר בנו את השלווה הייחודית לך.

……………………………………………………………………………………

אמנדה הנכסה נפרדת מסבתא:

סבתוש, עוד חודש היית אמורה לחגוג 89, וקיווינו שנצליח להוציא אותך לחגיגה קטנה כל המשפחה, אבל עכשיו הגיע זמנך לחזור אל זרועותיו של סבא למעלה, כמו שייחלת.

אם אדם רק היה יכול להגיד, הוא היה מוקיר לך תודה ומדבר על הקשר שלכם בעוצמה, על איך הייתם עולם ומלואו אחד עבור השני, לקחת אותו כבן נוסף שלך וחיכיתם זה לזה בשבתות.

ולנו חשוב להודות על שהיית לו מקום בטוח. 

סבתא עכשיו זה הזמן שלך לנוח, אחרי כל השנים היפות שחיית, בפעמים האחרונות שביקרנו אותך אמרת "מה שצריך לקרות קורה", אז זה קרה, בסוף הכי את שיש.

אוהבים אותך כל הנכדים, ונזכור אותך תמיד.

אדם, אמנדה ועמית

יהי זכרך ברוך