אדית חזן, עלתה לישראל במסגרת הגרעין השביעי של תנועת דרור הבונים מברזיל, לקיבוץ ברור חיל.
יחד עם צבי הקימה משפחה בקיבוץ ומילאה תפקידים רבים במשק.
דברי הספד מאת אוגניה שקולניק -
אנחנו נפרדים היום מאישה מיוחדת, אדית חזן, חברה, בת זוג, אמא וסבתא אהובה.
בת 92 במותה.
אדית נולדה ב- 21.7.1933 להוריה יוסף ובלומה פריזל בעיר קמניץ בגרמניה, דקות ספורות לפני אחותה התאומה רותי. שתי אחיות חדשות לאח הבכור זיגי.
אביה יוסף פריזל היה חייל במלחמת העולם הראשונה,
ולאחריה- היגר לברזיל יחד עם חברים, עבד בצי הסוחר וכך זכה לאזרחות ברזילאית.
לאחר מספר שנים חזר לאירופה, הכיר את בלימה בלונר ונישא לה.
חייהם של הזוג הצעיר היו טובים, היו בעלי חנות ונולדו להם שלושת הילדים.
אך השמיים הלכו והתקדרו עבור היהודים באירופה בכלל ובגרמניה בפרט.
בשנת 1939, הצליחה המשפחה הצעירה להגר לברזיל בזכות הדרכון הברזילאי של האבא יוסף.
כל יתר קרוביהם שנשארו באירופה נספו בשואה.
כשהגיעו לסאו פאולו היו התאומות אדית ורותי בנות 6.
הן למדו בבית הספר והצטרפו לתנועת דרור הבונים.
בתנועה הכירה אדית את הנריקה צבי חזן שכולם הכירו כ- שזן.
הם היו מיועדים לעלות עם הגרעין השישי, אך נשארו להדריך התנועה, ועלו עם הגרעין השביעי בשנת 1957, להכשרה בגבע ולאחר מכן לברור חיל.
לפני עלייתם לארץ, התחתנו בברזיל עם בני המשפחה והחברים.
אדית שימשה בתפקידים רבים בקיבוץ-
עבדה כמזכירה בדקו בשנים הראשונות, הן במפעל והן במשרד בתל אביב, בזכות שליטתה בשפה האנגלית.
עבדה תקופה בנוי והייתה מזכירת הקיבוץ מספר שנים.
אין ספק שתיזכר בעיקר בזכות עבודתה רבת השנים כמחסנאית הקיבוץ בימי תפארתו של מחסן הבגדים, שהיה מקום מפגש מרכזי לא פחות מחדר האוכל.
אדית ליוותה את שזן בתפקידיו הציבוריים הרבים-
כראש המועצה האזורית שער הנגב, כקונסול ישראל בסאו פאולו ובמספר שליחויות שעשו בברזיל.
במשרד שהקים בקיבוץ ובמוזיאון המוזיקה ע"ש אדונירן ברבוזה.
הם היו זוג מאד מחובר וקרוב ואדית תמיד דאגה לו.
אדית זכתה שכל משפחתה הקרובה עלתה לארץ.
האח זיגי עלה עם הגרעין הרביעי בשנת 1953, כתב ספר על ברור חיל, ועבר לירושלים.
רותי ובעלה יוסף קוצ'ינסקי עלו לקיבוץ עם הגרעין ה-6 בשנת 1956, ועזבו בעקבות עבודתם בתחום הרפואה.
ההורים יוסף ובלומה עלו אחרי ילדיהם, בתחילה לתל אביב ובהמשך הצטרפו לקיבוץ.
הם היו מאד פעילים, האבא עבד בדואר וכיהן כגבאי בית הכנסת המקומי.
אדית הייתה בת מסורה, קשורה להוריה וטיפלה בהם במסירות ואהבה.
בקיבוץ גידלה אדית את 3 ילדיה, דבורה, מאיר וחנהל'ה.
שזן ואדית זכו ל-9 נכדים שמאד התגאתה בהם וכן ל-2 נינים.
אני זוכרת שצילמתי מיזם של אנשים עם חפצים שיקרים לליבם-
אדית בחרה להצטלם ליד העץ שמאחורי ביתה, מחזיקה בידיה את הציור של הנכדה שציירה את אותו עץ ממש.
השנים האחרונות לא היו קלות מבחינה בריאותית,
אדית תמיד דאגה לשזן עד לפטירתו במאי 2024.
שניהם זכו לטיפול מסור של העובדת סילבינה, וכן של העובדת ההודית סאומיה.
thank you Saumia.
תנחומינו לאחיה – זיגי פריזל ורותי קוצ'ינסקי-קציר ובני משפחתם.
לילדיה, בני הזוג, הנכדים והנינים:
הבת הבכורה דבורה ואלון, הנכדות עינב, שני והילה,
והנינים איתי ושי -ילדיה של הנכדה שני.
הבן מאיר ויעל, והנכדים- אור, סער ורותם.
הבת - חנה חנהל'ה ורוני ריינגולד, והנכדים - צוף, פז ורום.
אדית היקרה,
בשם חברייך וחברותייך מהקיבוץ, אנחנו נפרדים ממך היום.
לכי לשלום, שם כבר מחכים לך הוריך ושזן שלך שכל כך אהבת.
נזכור אותך תמיד בחיוך וגעגועים.
אוגניה שקולניק, ברור חיל , 15.2.2026
הספד מאת הבת חנה
אמא שלי היקרה והאהובה,
כשסבתא בלומה ילדה את בנותיה התאומות, אמא שלי
נולדה ראשונה. הרופאים היו בטוחים שהיא לא נושמת, הניחו אותה בצד ומיהרו לטפל
בתינוקת השנייה כדי שלפחות תינוקת אחת תינצל, אבל אז אמא התעטשה והרופאים הבינו
שהיא חיה.
מאז הבדיחה במשפחה הייתה שהיא לא הפסיקה להתעטש, זאת הייתה דרכה להודיע לעולם שגם
היא פה.
היא באמת סבלה כל השנים מאלרגיות והתעטשויות שהעניקו לה פטור מגיוסים בשדה
והרופאים הציעו לה לא פעם לעזוב את הקיבוץ
ולא לחיות באזור כפרי, אבל אמא שלי שטיילה הרבה בעולם תמיד האמינה שמהחלון בקומה
השנייה שלה שצופה לשדות הקיבוץ רואים את הנוף היפה ביותר בעולם.
אמא שלי הייתה אשת ספר, ממנה רכשתי את האהבה
לספרים, היא זאת שקנתה לי את הספר "הלב" וגם את "נשים קטנות".
כשהייתה נוסעת בתור מחסנאית לתל אביב פעם בשבוע תמיד עברה בחנות ספרים יד שנייה
והחליפה ספרים באנגלית, לרוב הרומן
הרומנטי ללוצ'ה ולה ולי הייתה מביאה את הספרים של חסמבה, בזכותה קראתי את כולם.
למרות שדיברה וקראה בכמה שפות ולמדה באולפן עברית כמה פעמים- לשפה העברית לא
הצליחה להתחבר, הספרים שלה והעיתון תמיד היו באנגלית או פורטוגזית.
בניגוד לאבא שלנו הנוסטלגי, לאמא הייתה תמיד בעיה
עם זיכרונות, היא האמינה שצריך להסתכל קדימה ולהיות מוכנים לעתיד ולא להתרפק על
העבר. לא היו לה בכלל זיכרונות מששת שנות
חייה הראשונות בגרמניה הנאצית, מביקור הנאצים בביתם כשחיפשו את סבא ומליל הבדולח.
היא תמיד הקשיבה בפליאה לרותי אחותה התאומה שמספרת סיפורים על חייהן בעבר.
גם בשנותיה האחרונות הזיכרון בגד בה, אני מתנחמת
בעובדה שאולי ככה פחות הייתה מודעת לחייה בלי אבא בשנים האחרונות.
מאז מפגשם בתנועה בברזיל הם היו ביחד צוות מנצח ולמרות שהוא היה מקדימה באור
הזרקורים בתפקידיו היא ידעה והקפידה להגיד שהיא לא צועדת אחריו אלא תמיד לצידו.
אין מספיק מילים שיכולות לתאר את מלוא
ההערכה לסילבינה המסורה שהייתה יד ימיננו
בטיפול בהורים בשנים האחרונות והפכה לחלק מהמשפחה, זכינו לטיפול מיוחד ובעיקר
מכבד. אני באמת לא יודעת מה היינו עושים בלעדייך. תודה סילבינה.
Thank you Saumia for your loving care
We knew ima was in good
hands.
כמו בתרגיל אמון שבו אתה נופל אחורה ומקווה
שמישהו יתפוס אותך, אנחנו ידענו שיש לנו גב וההורים תמיד יהיו שם בשבילנו והם באמת
היו.
זכינו בהורים טובים ומיוחדים שהיו גם סבא
וסבתא מדהימים,
והיום לפנות בוקר אמא הצטרפה לאבא ולסבא וסבתא הוריה שמחכים לה שתגיע לנוח לצידם
באדמת ברור חיל שכל כך אהבה. נוחי בשלום.
15.2.2026
הבת חנה חזן-ריינגולד.
