משה בנדקובסקי ז"ל

הספד למשה בנדקובסקי, בשם קיבוץ ברור חיל, מאת אוגניה שקולניק - 

אנחנו נפרדים היום מאיש, שהיה קודם כל איש משפחה, בעל ואב אוהב וחבר מוערך,
אך גם אושיה של ממש בבית הספר האזורי.
משה בנדקובסקי הבהיר נולד בעיר סלבדור בצפון ברזיל, לאימו פסיה ואביו אליעזר ב- 17.3.1938.

הוריו היגרו מפולין לברזיל, ואביו מצא את פרנסתו כרוכל כמו יהודים רבים אחרים.
ההורים היו עסוקים מאד בהישרדות וקיום המשפחה, ומשה היה צריך לא פעם לשמור על אחותו מרי הצעירה ממנו.
משה למד בשנים הראשונות בבית ספר יהודי ובהמשך בגימנסיה כללית.
בעיר שבה הרוב הם בצבעי השוקו והחום, משה בלט מאד – ילד בהיר עור, בלונדיני ובעל עיניים כחולות שעורר סקרנות רבה.
כבר כילד התבלט כשקדן ומוצלח בלימודים.

משה היה חניך בתנועת הנוער דרור ובהמשך גם הדריך מספר שנים,
עקב ההדרכה נשאר יותר זמן בברזיל ועלה בגיל 23.
משה עלה לארץ במסגרת הגרעין השמיני של תנועת דרור בברזיל.
הגרעין הזה היה מיוחד, כי התנועה החליטה שברור חיל כבר קיבלו מספיק עולים והגרעין השמיני נשלח לקליטה בקיבוץ ארז.
השידוך מן הסתם לא צלח, והגרעין סבל ממספר משברים.
קיבוץ ברור חיל התערב והציע עזרה- ואכן חלק מהגרעין, וביניהם משה הגיעו לברור חיל.

מזל שכך, כי בברור חיל היה משה עתיד לפגוש את זו שתשנה את חייו- עליזה קנטור, חניכת חברת מענית.

עליזה ומשה נישאו בקיבוץ ב-30.4.1964,
כנהוג עם עוד זוגות: איתם נישאו מרים ומריו בר-לוי וסוניה ואליהו צ'ה נירנברג.
לאחר ירח הדבש בנהריה, חזרו לקיבוץ, לעבודה ולהקמת המשפחה.

בקיבוץ נולדו שלושת הבנות – יערה, עדי ושירה, ובהמשך הצטרף למשפחה הבן שי.

מראשית דרכו בקיבוץ התעניין ועסק בחינוך,
ולאחר שיצא ללימודי ספרות באוניברסיטה בירושלים
הצטרף לבית הספר האזורי שער הנגב והפך עם השנים למורה המיתולוגי לספרות !
במהלך השנים גם השלים את התואר השני בספרות.
מאות ואולי אלפי תלמידים למדו אצלו במהלך השנים שלימד בבית הספר ואין ספק שהרבה נפתחו לעולם הספרות בזכותו.
אין ספק שהיה מורה יוצא דופן בהרבה מובנים, כזה שנכנס לכיתה עם סיגריה דולקת, דבר שבהחלט לא היה מקובל.

כשהיה מקריא – היה זה בקול מלא הטעמה ואפילו פאתוס, לא הקראה רגילה.

אהבת הספרות הייתה באמת חלק ממנו, כמובן קרא הרבה ותמיד התעניין מה קוראים אחרים.
היה לו חוש הומור ואפילו סרקזם או ציניות מסוימת, ואין ספק שניחן גם ביכולת הכתיבה.
מאד אהב לפתור תשבצים, ועם השנים כשהתקשה לקרוא בגלל מצבו, עדיין המשיך לפתור תשחצים ללא קושי.

לצד זאת מילא גם תפקידים בקיבוץ ותקופה מסוימת בשנות ה-80 כיהן כמזכיר הקיבוץ.

משה ועליזה צעדו יד ביד כל ימי חייהם,
יחד גידלו את הילדים שהנו משפחות משלהם וזכו לנכדים שהמבוגר ביניהם כבר בן  29 והצעירה בת 3.

לאחר פרישתו מבית הספר, לימד גם במועדון המקומי, והתנדב בארכיון שניהלה עליזה למעלה מעשור.
משה תירגם מפורטוגזית לעברית מסמכים וישיבות של התנועה בברזיל,
ועליזה תמיד גערה בו שהוא מרחיב ולא מצמצם כנדרש.
משה היה חבר פעיל בקבוצת הוותיקים ובפעילויות שלה תרם ברצון מהידע שלו בתולדות ישראל ובספרות.
עד לימיו האחרונים השתתף בפעילות הוותיקון.

האהבה והדאגה ההדדית ששררו ביניהם היו מקור להשראה.
כל אחד מהם התמודד עם בעיות בריאות כשהשני עוזר ותומך בכל המובנים.

בשנים האחרונות מצבו השתנה, ועליזה דאגה לו מאד וטיפלה בו בכל כוחותיה.
רק בשנה האחרונה לחייה הסכימה לקבל עובדת שתעזור להם, לאחר שסירבה זמן רב.
החלטה זו התגלתה כקריטית ממש, כאשר עליזה נפטרה באופן בלתי צפוי במהלך הליך רפואי,
וכך משה לא נשאר לבדו, והעובדת המסורה שכבר למדה מעליזה את הלכות הבית טיפלה בו במסירות ולוותה אותו בתקופה קשה זו.

משה שמר על האופטימיות והלבביות שאפיינו אותו תמיד והתמודד בצורה מעוררת השראה עם לכתה הפתאומי של עליזה

משה ועליזה זכו למשפחה תומכת ואוהבת,
כשאנחנו נפרדים ממך היום-
נחבק את הבנות:
יערה ובניה עמרי ועידו, והנין הראשון - לביא יונתן, בנו של הנכד הבכור עמרי יונתן.
עדי ובניה ליאור ואורן.
שירה ואסף, והבנות אורי ואופיר.
וכמובן שי ורחלי והנכדות אמה, נועה ואדל.

וכמה מילים לעובדת המסורה-
Dear nobi,
you arrived at such a good time just in time to know Aliza and Moshe and the customs of their house.
Only a month before Aliza went so unexpectedly.
It's a miracle that you already knew Moshe and he knew you,
and you could facilitate and help him through put this difficult time.
I am sure the family,  Aliz can't thank you enough .
May God bless you always !

נזכור אותך תמיד באהבה , איש יקר ומיוחד.
חבריך בקיבוץ ברור חיל.

דברי פרידה ממשה – אתי נוי שמעוני מקיבוץ כפר עזה.  (פוסט שפורסם בפייסבוק)
משה בנדקובסקי ז"ל

אתמול נפרדתי מעוד קולגה מבית החינוך שער הנגב.
משה, מורה בחסד עליון חבר יקר ומעל לכל בן אדם.

כשאת מלמדת באותו מקום 30 שנה ופוגשת בני אדם מסוימים כמעט יום יום,
הם הופכים להיות חלק ממך ואולי גם את חלק מהם.

משה, איש ברור חיל, היה מורה לספרות ומחנך.
כזה עם קול עמוק שמשך אותך להקשיב,
כזה שכל מי שפגש אותו הרגיש שזכה להיות חלק ממשהו גדול ממנו.
תמיד עם חיוך ונועם הליכות,
ענווה שהסתירה ידע עצום ואהבה לספרים שאותה הנחיל גם לתלמידיו - ככה מזהים אגדה.

יהי זכרו ברוך.

בדמיוני משה פוגש עכשיו את נלו חיימוביץ, איתן טוביה, טובה גורן, מירה שטהל,
ואת חבריו לדור הדינוזאורים" איקה שטרסברג וסימון ארד,
ונדמה שמתחיל להתהוות חדר מורים מיתולוגי גם למעלה.
זכר כולם לברכה.
אם לא יזכירו לי בטח אשכח רבים.
לפעמים שכחה היא מזור לנפש.

אתי נוי שמעוני

דברי פרידה ממשה – סימונה שסער מקיבוץ גבים.  (פוסט בפייסבוק).
משה בנדקובסקי.

לפני הכול היה איש. מה שנקרא "מנטש".

אח"כ היה מורה נערץ וכביר לספרות.

יש אומרים "האיש והאגדה" ואני אומרת לא אגדה, הוא היה חי, קשוב, איש שיחה, נדיב, ידען גדול בספרות ולא רק,
מורה בחסד ומחנך דגול, איש משפחה מסור, אבא וסבא נפלא ושותף לעליזה אהובתו.

את משה הכרתי בשנות ה-80 המוקדמות שהתחילו ללמוד ב י"ב בבית החינוך "שער הנגב" לימודי קבוץ.
היה נהוג אז ללמד כיתה בזוג,
כאשר אחד מצמד המורים הוא מחנך כיתה בביה"ס והשני מגיע משדה החינוך הלא פורמלי בקבוצים.

זכיתי ללמד עם משה, יותר נכון הוא לימד ואני למדתי ממנו.

אח"כ באופן מפתיע ומהיר, ביוני 1987 "גויסתי" לחנך כיתה פרטנית בתיכון ללא כל  השכלה פורמאלית מתאימה להוראה .(למדתי חינוך חברתי ובזה עסקתי שנים רבות).
בחופש הגדול, לפני שנת הלימודים, משה לימד אותי ספרות, איזה סיפורים ושירים ללמד,
כיצד ללמד, מטודות והפעלות. וכך הפכתי מורה לספרות, בין השאר.
במשך השנים – כשלימדתי את מחזור הראשון שלי של כיתות י- י"ב  כל הזמן התייעצתי איתו והוא היה לי מעין חונך.

אח"כ הופיע לפני הורים בסדנאות פולין שהייתי שותפה להן,
קורא שירה בפאתוס, בקולו הרועם, (לעיתים רחוקות מבצבץ מבטא ברזילאי),
עומד כשחקן דגול על הבמה. פעם אמרתי לו שנראה לי שהוא "שחקן מבוזבז".

במשך השנים היו בינינו שיחות רבות בחדר המורים או בחדרי ההנהלה,
שם לימד בפרטיות תלמידים מתקשים בספרות.

היו פגישות בסינמטק, תחילה פותח את זרועותיו לחיבוק חם בחיוך גדול ואח"כ היינו מדברים על סרטים, על ספרים, המלצות ורשמים. ותמיד תמיד עם עליזה.
בשנים הראשונות לפרישתו הוא תמך בה ואח"כ התחלפו בתפקידים., מתוקף הנסיבות הבריאותיות.

כשהרגשתי געגוע אליו הייתי מרימה טלפון ומשוחחת עם עליזה או עם משה ותמיד תמיד נשמע עליז בקולו המיוחד של שדרן רדיו.

תחסר לי, משה יקר, בנוף של שער הנגב, במועדון יחדיו, אך תישאר בליבי לעד.

אהבתיך!❤️.
סימונה.

לסבא משה מהנכדה אופיר  (בת של שירה).
סבא שלי היה קצת של כולם.
של כל הילדים בקיבוץ, במסעדה, ברחוב. של כל התלמידים שאי פעם לימד, לא חשוב מה השם.
של הכלבים שהאכיל מתחת לשולחן.

ללכת איתו ברחוב כלל בוודאות שהוא יפגוש תלמיד וישאל אותו מה הוא קורא או ינסה להצחיק ילד.
סביר להניח ששניהם.

אבל סבא היה סבא שלי.
יותר משהיה מורה, מחנך, איש ספר ועוד מילים גדולות, הוא היה סבא.
הוא זה שקרא לי בשמות חיבה הכי מצחיקים,
שסיים כל שיחה ב"לאיטריות", שהתחיל סיפורים ארוכים ומלאי פרטים ב"פעם אחת היה ילד…"

סבא שמר על הסבאיות שלו עד הרגע האחרון.
נעים תמיד, מנומס, ידע לשיר איתי את השירים שלי ולהביע אהבה במילים הכי יפות.
סבא שלי, עם התשחץ הנצחי, עם בדיחות קבועות,
עם רצון ואכפתיות לעזור לא משנה במה ועם היכולת להקשיב גם כשלא שמע.

הכרת את כל הפתרונות לתשבץ, ידעת לצטט שירים בכל השפות,
קראת אלפי ספרים ועדיין מכל אוצר המילים אין מילים לתאר געגוע.
געגוע למה שהיה וגעגוע ממה שיהיה.

שאלתי אותך לפני כמה זמן אם אתה מפחד למות וענית שלא, כי היו לך חיים נפלאים.

אהבת את סבתא כל כך וכל הזמן, התגעגעת אליה וכאבת אותה גם כשלא הבעת את זה במילים.

אני מקווה שעכשיו יש לך שקט, אין כאבים, אין כאבי געגוע. אני מקווה שאמשיך למצוא עוד אנשים שיודעים מי זה בנדקובסקי.

אני אוהבת אותך.
הנכדה אופיר.

קישור לכתבה על משה בנדקובסקי בעיתון שער הנגב יוני 2017