אמיר פלוט ז"ל
-
7/7/1926 - 1/4/2025
דברי פרידה בשם קיבוץ ברור חיל - מאת ינאי גלבוע
את דברי הפרידה מאמיר, אמריקו, פלוט, אתחיל מהסוף. אמיר נשוי באושר לסוניה 74 שנים, הקימו שבט לתפארת עם ארבעה ילדים, שמונה נכדים ושמונה נינים. אמיר חי חיים מאושרים, שמחים, תמיד עם חברים, מוקף במשפחה ענפה, אוהבת ותומכת.
אמיר עזב אותנו בגיל 98.5, מהר וללא סבל ארוך.
אמיר הוא האדם היחיד שכשהיית מאחל לו עד 120 ידעת שהוא אכן יכול להגיע לשם. חיוך נצחי, איש של אנשים שנגע בכל כך הרבה חברים בקהילת ברור חיל. אמיר הכניס חיים וחן בחצר הקבוצית, באלונית, בדואר, במדרכות והיכן שרק הלך או נסע בקולנועית.
אמיר היה צעיר נצחי. עד לפני חודשיים עדיין נהג ברכב, ככל הנראה הנהג הוותיק בקבוץ. אמיר היה החבר השני הכי מבוגר בקיבוץ, אחרי מרים שחר שחגגה 99 לפני שבוע. אמיר עבד שנים ארוכות בארכיון האזורי בשער הנגב והתנדב שם שנים רבות, עד לפני 3 שבועות.
אמיר היה ידוע במשפט שלו – CAFEZINHO FAZ UM BOM VIZINHO, קפה קטן עושה שכן טוב.
אמיר השגיח על בחינות בגרות במתמטיקה 5 יחידות ויש האומרים שהיה עוזר למי שהתקשה.
בשל כך אפילו הופסקה עבודתו כמשגיח. בגיל 90 פלוס הוא ידע לענות על שאלות מורכבות שבני הנוער שוכחים מיד אחרי המבחן.
זכור לי מפגש בבריכה עם אמיר לפני כעשר שנים הוא פתר לי במים בעיה מורכבת במתמטיקה. אפרופו בריכה, אמיר היה קופץ ראש עד השנה שעברה.
אמיר גם נהג להשתתף במשחקי הכדורעף בבריכה, קופץ ומזנק על הדשא כאילו הוא עדיין השוער המיתולוגי של הפועל ברור חיל בכדורגל. בחגיגות שנת ה-60 לקיבוץ, נבחרה קבוצת הכדורגל של כל הזמנים ואמיר נבחר להיות השוער. לימים, עודד יתפוס את מקומו בשער.
שחמט וברידג'- אולי אחד הסודות לצלילות המחשבה והראש הבריא של אמיר. אמיר היה ממקימי סצינת השחמט בברור חיל, בשער הנגב ובתנועה הקבוצית. הגיע לדרגות בכירות בשני הענפים. ביתם של אמיר וסוניה מלא בגביעים ומדליות בהן זכה במהלך השנים וגם על כך היתה גאוותו. הוא השתתף בתחרות השחמט הקיבוצית האחרונה לפני חודשיים. מיכל ביתו הבכורה של אמיר ירשה ממנו את היכולות האלה ועושה חיל בברידג'.
שנים לפני עידן הווטסאפ והקמת קבוצת הטרמפים של ברור חיל, אמיר היה עובר קבוע דרך התחנה המרכזית הישנה בתל אביב ואוסף חברים הביתה. ישנם חברים שזוכרים לו זאת לטובה עד היום. היה לאמיר רשיון נהיגה ג' והוא התנדב להסיע בכל הזדמנות.
אסיפה כללית- לאמיר היה הרגל להירדם באסיפות הכלליות, לפתע מתעורר, מדבר לעניין וחוזר לישון. לא ברור אם הוא היה ער בהצבעות, שכן נבחר לשמש פעמיים כסדרן עבודה ללא התנגדותו.
אמיר מלא את תפקיד מזכיר הקיבוץ- פעמיים, גזבר הקיבוץ וגזבר דקו, מפעל ייבוש הירקות שהיה בכניסה לקיבוץ. הוא השלים לימודי תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטה העברית מה שנתן לו את ההכשרה למלא את תפקידיו הכלכליים.
אמיר ייצג את המדינה בשליחות של הסוכנות היהודית בריו דה ז'נירו, בשנים 1960-62. בשלב הזה עם סוניה, מיכל ועודד. אורלי ונגה הצעירות יותר, נולדו אחרי החזרה משליחות. הוא שימש כמרצה לכלכלה חקלאית, מטעם משרד החוץ במדינות רבות.
אמיר היה ידוע כמספר סיפורים מוכשר. בתקופת הלינה המשותפת, ילדי כיתת אלמוגים, היו באים לשמוע סיפור לפני שינה מפי אמיר כדי שיהיו להם חלומות פז.
אמיר נולד בשנת 1926 בסאו פאולו, לזוג הורים מהגרים ממזרח אירופה.
הוא נולד ב- RUA DA GRACA / רחוב החסד, בשכונת בום רטירו, ליד JARDIN DA LUZ/ גן האור. השכונה של המהגרים היהודיים בסאו פאולו. הילד השמיני מתוך תשעה ילדים, חמש אחיות וארבעה בנים. הוריו של אמיר הגיעו בהתחלה לארגנטינה. כשלא איפשרו להם לרדת, המשיכו לברזיל.
תארו לכם מה היה יכול לקרות אם היה מגיע בטעות למפלסים או לאור הנר.
המשפחה היתה דלת אמצעים אבל החינוך היה לפני הכל. אמיר בלט והצטיין בלימודיו מגיל צעיר.
עם ציוניו הגבוהים הוא הצליח להתקבל ללמוד בחינם בפוליטכניקה של סאו פאולו, כמו הטכניון בישראל. הוא סיים לימודיו כמהנדס בניין אך לא עבד בזה מימיו. זאת מכיוון שהוא התאהב בתנועת הנוער הציונית. בתנועה הוא הכיר את דב (ברל'ה) רוזנבלט שהביא לתנועה את אחותו הצעירה, סוניה, שהיתה יפה וג'ינג'ית. אמיר וסוניה הכירו ומיד התאהבו. הם התחתנו בשנת 1951 אחרי שנתיים כשאמיר בן 24 וסוניה בת 17. לא בטוח שהיום זה היה עובר, אך ההוכחה היא שהנישואין האלה היו חזקים, מוצלחים וארוכים מאד.
אמיר וסוניה עלו ארצה בשנת 1952 בגרעין השלישי לברור חיל. הם הגיעו קודם להכשרה בקיבוץ תל יוסף ושנה אחרי כן הגיעו לברור חיל. אמיר סיפר בהתרגשות על מפגש הפיסגה כשהגיע לקיבוץ. אמיר שהיה מזכיר התנועה בברזיל התקבל בחום על ידי דב רוזנהק, שהיה מעין מוכתר הקבוץ.
אמיר, נתגעגע אליך ולרוח הנעורים שלך.
בשם חברי ברור חיל , ינאי גלבוע.
______________
פרידה מאבא – מאת עודד פלוט
אבא למד הנדסה, והיה חקלאי, כלכלן, מורה, איש ציבור, פקיד ממשלתי, מרצה, ומה לא.
אבל כשאבא היה מדבר על עצמו ועל החיים שלו (ומי שחווה את זה יודע שמדובר בשיחות לא קצרות), הוא היה מגדיר את עצמו כחלוץ.
לא סתם חלוץ – אלא אחד שבא להגשים את עצמו ב"פינת ציון נידחת".
אפילו בספר שכתב על עצמו - כותרת המשנה הייתה "סיפורו של חלוץ".
אני מדבר על רב מכר של מעל ל- 800 עותקים, שעיקר ההפצה שלו הייתה חלוקה לכל מי שרק עבר בסביבה.
הכותרת הראשית של הספר היא – "תמיד בתנועה" – שזה תרתי משמע של שני מאפיינים מרכזיים שלו: ערכיות ארוכת שנים ותזזיתיות אין סופית.
כחלוץ, לאבא היו הרבה עקרונות, שעליהם הוא שמר בקנאות.
זה כלל את השותפות, השוויון, הערבות ההדדית, ואת זה שאסור ללבוש עניבה ובטח לא להשתמש במונית. כחלוץ הוא תמיד קיבל את דין התנועה – כלומר לעשות את מה שהקיבוץ צריך.
סופר כאן שהוא היה סדרן עבודה.
הסיפור הוא שהייתה אסיפה כללית בה התברר שאף אחד לא מוכן לקחת את התפקיד. אז הוא קם, אמר שהוא יודע שסוניה תכעס, אבל אם אין ברירה הוא מתנדב.
סוניה באמת כעסה, אבל זה לא עזר לה.
אגב, אני מזכיר לכם שאת השיבוץ של החברים לעבודה היו עושים עם מגנטים על לוח מתכת שניצב בכניסה לחדר האוכל. ערב אחד, אחרי שגמר את כל השיבוצים של למחרת, הוא בא איתי להניח את הלוח במקומו. הייתי ילד בן 5, שיחקתי עם המגנטים ובסוף הפכתי את הלוח.
אלה מקומות בהם נמדדת אהבה אמיתית של אב לבנו.
כמו חלוץ אמיתי, חלק גדול מהעשייה שלו לווה בשירים.
אבא הכיר שירים בכמויות בלתי הגיוניות וידע את כל המילים שלהם, כולל שירים ביידיש, שירי סמבה מהקרנבלים בשנות ב-40 ושירים מקלטות הילדים של הנכדים. אנחנו גדלנו על השירים, עם האהבה למילים ולמשמעויותיהן, ובגלל זה יצאה לנו משפחה של חננות מסוג "חובבי זמר".
זה לגבי המילים. לגבי המנגינות – בוא נשים את הדברים על השולחן- אבא לא היה בדיוק זמר.
כשאני אומר את זה אני מתכוון שלעיתים קרובות הקשר בין המנגינה המקורית למה שהוא שר היה אקראי עד לא קיים.
אחד הסיפורים הידועים הוא שאבא היה בתורנות שטיפת כלים בחדר האוכל ושר בקולי קולות. ראובן שנער, שבא לחדר האוכל, לא יכול היה לעמוד בזה והציע לו להחליף אותו בתורנות, רק שיפסיק לשיר. זה לא עזר לו...
אבל אנחנו מאד אהבנו לשיר איתו – עם או בלי התקליטים שהוא תמיד קנה. אז בואו נזכר באחד השירים שהיינו שרים ביחד. זה לא שיר על אבא, אבל שיר שהוא מאד אהב.
"שמש עולה, יורד עם הליל, אך הליצן עוד ממשיך וצוהל".
במשך שנים אבא שר בעיקר לעצמו ולנו. אבל בחתונה שלי ושל טלי חל מהפך.
הוא עלה לבמה בריקוד סמבה כ"ריי אמריקו", הקהל הגיב בטירוף ומאז הוא נכבש בקסם של להיות במרכז הבמה.
אני לא מדבר רק על הופעות בפורים או במסיבות סיום הגן של הבנות שלי – אני מדבר על הרצון להיות במרכז העניינים.
למשל בבדיחות קבועות (שלא להגיד חוזרות) בפורומים רבים ומגוונים.
בכל שישי בערב, למשל, הוא היה לוקח את בקבוק מיץ התפוזים עליו כתוב בגדול "סחוט" ושואל מה קורה כשקוראים את זה משמאל לימין (למי שלא עלה על זה – התשובה היא "טוכס").
אבא קיבל הרבה פירגון מהסובבים אותו. הוא קיבל המון תעודות וגביעים, הופיע בכתבות בעיתונים וזכה להרבה הערכה מכל הכיוונים על היותו צעיר נצחי.
הייתה לו גאווה מיוחדת על התמונה שקיבל ממועדון יחדיו בו רואים אותו ערוך לגלישה באומגה הרבה אחרי שחצה את ה-90.
אבא הגדיר הרבה אנשים כ"חברים טובים מאד שלו". זה כלל כאלה שהוא עבר איתם כברת דרך ארוכה בחיים – בקיבוץ, בשחמט, בברידג', וכלל גם אנשים שפגש בחצר הקיבוץ או חיילים שעלו לטרמפ שלו ולא ידעו מה מחכה להם.
לרוב המפגשים האלה גלשו לחקירה צולבת על המצב המשפחתי, התחביבים, איזה קבוצה אוהדים וכו'. הדבר המפתיע היה שהוא זכר את כל הפרטים האלה – כי הרי מדובר בחברים טובים מאד.
יש תחום אחד בו אבא לא היה חלוץ – בכדורגל. הוא היה שוער.
ינאי סיפר שהוא היה השוער המיתולוגי של הקיבוץ ואפילו נבחר כשוער של הנבחרת של כל הזמנים (נכון שאני הייתי בצוות הבחירה – אבל באמת הגיע לו).
אגב, במשחק שהתקיים באותו אירוע, הוא היה בן 82. הוא שיחק, זינק לכדור, נפצע והוחלף. הוא היה מאד גאה בפציעה הזו.
אבא גם היה חובב מושבע של צפייה בספורט.
כשהיינו ילדים הוא היה לוקח אותנו למשחקים של נבחרת ישראל. וכמובן תמיד עקב אחרי נבחרת ברזיל.
במונדיאלים הוא היה סלב אמיתי בעימותים תקשורתיים בלתי מתפשרים עם נציגי אור הנר.
ברבות השנים הוא הפך לצופה בלתי נלאה בכל ספורט שמשודר בטלוויזיה, כולל טניס, קפיצות סקי, והמון המון סנוקר.
באופן מפתיע הוא הצליח לגרור את אימא שהפכה לאוהדת מושבעת של פדרר ואוסליבן. לנו, הילדים, לא היה דבר יותר מענג מלהתבונן על השניים האלה צופים בסדרה אין סופית של סנוקר, תמיד מחובקים.
זו אולי תמונת התמצית של זוגיות מופלאה, שנמשכה שלושת רבעי מאה, עם המון אהבה והערכה הדדית.
אבא היה בעל נפלא, אבא חם ותומך וסבא מסור ומחובר. הוא היה מאד גאה במשפחה המלוכדת שהקים יחד עם אימא – ולדעתי בצדק.
אנחנו כולנו נתגעגע אליו מאד ונתרפק על השירים שאהב ועל אין סוף הסיפורים שהוא ייצר עבורנו במהלך חייו הארוכים ומלאי המשמעות.
אבא, סבא, חלוץ יקר – אנחנו אוהבים אותך מאד. תנוח על משכבך בשלווה ובשלום.
עודד.
______________
פרידה מאבא - מיכל
אבאל'ה מתוק שלי.
הוי, כמה שאנחנו דומים. החל במבנה כף הרגל עם הבוהן הענקית והאצבעות הקטנות, ועד להתנגדות הטוטאלית שלנו לכל ניסיון להגיד לנו מה לעשות.
חלקנו שתי אהבות משותפות, שקשרו חזק חזק בינינו.
הראשונה היא האהבה לברידג'. אתה אמנם לימדת אותי שח בגיל 11, אבל זה לא תפס אותי.
לגבי הברידג', דווקא אתה הגעת לזה בעקבותיי.
לפני קרוב לחמישים שנה, כדי להתקרב אלי, למדת את המשחק.
ברידג' הפך לחלק כל כך חשוב בחיים שלך, כשחקן תחרויות וגם כמורה מתנדב.
ברידג' הוא משחק של זוגות, ואנחנו שיחקנו כזוג בתחרויות רבות, בחלקן עשינו היסטוריה.
לפני כמה שנים שיתפנו פעולה כזוג בתחרות סניורים – זו תחרות של שחקנים מעל גיל 60, ומכאן ברור שאין מקרים בו הורה ובן משחקים יחד – אבל אנחנו עשינו זאת ואף יצאה עלינו כתבה בעיתון הברידג'.
היית שם דבר בקהילת הברידג', כולם תמיד שאלו עליך והיו מאוהבים בך!
המשחק האחרון שלך היה בחצרים, לפני חודש. בגיל 98, חד וממוקד.
האהבה השנייה היא האהבה לשירים. ולא סתם למוסיקה, אהבנו לשיר את כל הבתים ואת כל המילים של השירים. השירה ביחד חיברה אותנו.
בטיול שעשיתי איתך בניו זילנד, הסתובבנו בשבילים המופלאים ושרנו בקולי קולות שירים בעברית ובפורטוגזית מתחילתם ועד סופם: יצאנו אט, בתחנת באר שבע עמד קטר, O Pescador tem dois amores, Nesta rua mora um anjo, ועוד הרבה הרבה.
גם בימים האחרונים, כאשר לא תמיד אפשר היה ליצור תקשורת איתך ולא תמיד היית ממוקד,
הדרך שלי להגיע אליך הייתה דרך שירים – הייתי מתחילה לשיר והיית מצטרף אלי כולל כל המילים של השיר.
ביום האחרון, כשאני ונוגה היינו איתך במיון בקפלן, ואתה כבר בעולם הדמדומים, שרנו לך שתינו את "באה מנוחה ליגע", ואתה הצטרפת אלינו. ואז ביקשת שנשמיע לך את deixa dormir em paz.
אז הנה, אנחנו משמיעים לך אותו עכשיו, אבא. Dorme em paz, paizinho.
מיכל.
______________
סבא אמיר היקר,
אי אפשר להכביר במילים לתאר איזה איש דגול היית, משפחה לתפארת הקמת, איך ניצחת את המערכת והוכחת שוב ושוב שגיל זה רק מספר. אני רוצה להגיד כמה מילים על הדברים הקטנים שלמדתי ממך ושנותנים לי השראה עד היום.
1. ראשית סבא, לימדת אותי שרצונו של אדם כבודו זה לא רק סיסמא, זו דרך חיים. גם שהרצונות הללו לא תמיד נשמעים לנו נורא הגיוניים או לגיטימיים.
2. לימדת אותי שכדאי בתור אבא לנכס כמה מהתחביבים של הילדים בשביל שיהיו חוויות משותפות, ואכן כמו שהפכת ברידג' לעיסוק מרכזי אחרי שאימא ואבא שלי התחילו לשחק, אני מנסה לעשות אותו הדבר עם הילדים שלי אחרי שהתחילו ללמוד שחמט, לשחק כדורגל, ועוד...
3. לימדת אותי גם שבשביל להציל מישהו שטובע כדאי לפעמים לתת לו קודם לתת לו אגרוף לפנים שלא יטביע אותך איתו.
4. לימדת אותי להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, כמו שאמרת לא מזמן למיילי כששאלה אותך בראיון לביוגרפיה איזה דברים לא טובים קרו לך, ענית שאתה ״רק זוכר דברים טובים, דברים רעים אתה לא זוכר״.
5. לימדת אותי את שמות רחובות תל אביב: דוד המלך, שאול המלך, שלמה המלך, בזמן שרצנו ביחד בעודי ילד בכל רחובות תל אביב וחילקנו פליירים בתיבות הדואר.
סבא׳לה האהוב שלי, כל כך קשה לדבר עליך בלשון עבר, בעיקר שהנוכחות שלך שרירה וקיימת אצל כל אחד מאיתנו. תודה רבה על כל מה שעשית בשבילינו. אני אוהב אותך ומתגעגע המון.
הנכד נגב.
______________
הספד לסבא- הנכדה שיר
בעקבות השבעה באוקטובר דיברו המון על החומר המיוחד שעשויים ממנו הקשישים של קיבוצי העוטף. כל מי שהכיר את סבא שלנו, ראה בו את החומר החזק הזה, אבל לא רק אותו – כי סבא היה התלכדות של 3 חומרי על שיצקו את האישיות החד פעמית שלו –
את החריצות ומשמעת הברזל הוא קיבל מאמא רוסיה,
את אהבת החיים האינסופית מחופי סאו פאולו ואת האחווה והסולידריות מהתנועה הקיבוצית.
בימיך האחרונים סבא כששכבת חסר אונים בבית ובבית חולים, יחד כולנו הקפנו את מיטתך והחזקנו את ידך החמה בידינו.
ברגעים האלה במיוחד הבנו כולנו כמה היית יחד עם סבתא שתבדל לחיים ארוכים, המרכז של המשפחה.
אתה בנית את המשפחה הזאת ולא רק בכך שהבאת אותנו לעולם, אלא המשכת ודאגת וטיפחת ועשית הכול כדי לעזור לנו כיחידים ולשמר אותנו כמשפחה,
4 ילדים יש לך סבא, 8 נכדים ו- 8 נינים. אבל התנהגת כאילו כולנו, כל ה-20 הם בנותיך ובניך הישירים. כל אחד מאתנו יוכל לספר שעות על החסדים שעשית אתנו. הנה שלושה לדוגמה.
לפני 30 שנה כל יום שלישי אבל כל יום שלישי, סבתא ואתה הייתם לוקחים אוטובוסים, מהקיבוץ לנתניה, רק כדי להיות עם נגב ואיתי.
כל השבוע היינו מחכים לזה. כבר אז לא הייתם צעירים וזה לא עצר אתכם גם מלחזור באוטובוסים בחזרה לקיבוץ בשעות מאוחרות
לפני 20 שנה, שמעת מאימא שלי שלקחתי הלוואה גדולה, התקשרת אלי מודאג והתעקשת שאתה וסבתא תסגרו אותה, למרות שזה היה סכום משמועתי עבורכם ולמרות שאימא ואני הדגשנו שלא צריך, אתה אמרת שאתה לא רוצה שתתחילי את החיים עם חובות. אני רוצה לעזור .
ולפני עשר שנים, כשנגב ואני לא דיברנו תקופה ארוכה היית מתקשר אלי כל שבוע בניסיון לפייס ביננו. באחת הפעמים כשאמרתי לך בטון מלא תחושת צדק ואגו שנגב רוצה שאבקש ממנו סליחה על משהו שלא עשיתי, התפרצת פתאום ואמרת: שירושקה מה זה משנה. מה. זה. משנה. אני אבקש סליחה. תגידי לי על מה וממי ואני אבקש סליחה. אחים צריכים לדבר.
לפני 8 שנים, באותו חודש ששמעון פרס קיבל שבץ, גם אתה עברת אחד. שניכם כבר הייתם מעל גיל 90. פרס נפטר וימים אחרי, עדיין לא הצלחת לדבר או ללכת ולא היינו אופטימיים. באחת הפעמים שביקרתי אותך, נשארנו לבד בחדר, לא ידעתי אם בכלל אתה מבין או מזהה אותי, החזקתי לך את היד והבטחתי לך שאם אתה יוצא מזה אני מביאה לך נין.
ואתה סבא, יצאת מזה. מהר מאוד חזרת לדבר וללכת, לרקוד ולשיר, לשחק שחמט וברידג' ואפילו כדורגל. לטפל בסבתא ולהתנדב בארכיון. היית כזה נס רפואי שאפילו חידשו לך את הרישיון!
מאז נוספו לך 5 נינים שזכו לקרוא לך ביזו.
הפעם הזאת הנס לא קרה אבל הנס שנשאר איתנו זה על תינוק שנולד ב- 1926 בברזיל, ו-99 שנה אחרי חוזר לאדמה במדינת ישראל אותה סייע להקים, כשסביבו עשרות בני משפחה שלא היו מגיעים לעולם בלעדיו ויחד עם המון חברים ואוהבים נפרדים מהאיש המופלא שהוא היה.
חיית חיים ראויים לחיותם סבא,
זה כבוד גדול להיות הנכדה שלך.
שיר.
______________
דברי הספד - אריה קוצר, גבים
את אמיר אני מכיר 60 שנה, והכל בזכות השחמט.
במשך שנים התברר לי שלפני עומד אדם שהוא אישיות, איש מקסים ונחמד.
היו לנו המון שיחות מרתקות. שחמט זה חשוב אבל יש נושאים חשובים יותר. להיות בידידות עם אמיר זה ממש נכס. אי אפשר היה לריב עם אמיר. רוב חילוקי הדעות בנינו הסתיימו לטובתו!
לצערי הרב איני יודע לשחק ברידג' וזה מנע ממני להתקרב קירבה נוספת לאמיר.
דרך אמיר למדתי להכיר את קיבוץ ברור חיל, דבר שהוסיף לי בחיים, כולל חברים חדשים. רובם לצערי כבר נפטרו.
השבוע יש לנו משחק ליגה ואמיר, כצופה נאמן, יחסר לנו.
תחסר לנו האוירה הנעימה שאמיר תמיד הישרה.
אני לא אשכח אותו לעולם.
יהי זכרו ברוך.
אריה קוצר
______________
הספד
אמיר, אוי אמיר, קראתי לו המנטור שלי, הוא טיפח אותי, קידם אותי ברזי הברידג', תמיד דאג לבריאותי והנה אני סופד אותו.
תמיד זה היה סוניה ואמיר.
ביום הולדתו ה- 80 בירכתי אותו בהגיעו לגבורות,
גם ביום הולדתו ה- 90 ברכתי אותו בשם מועדון הברידג' של שער הנגב, של "יחדיו".
והנה אני מברך אותו בדרכו האחרונה.
אמיר היה הרוח החיה של מועדון השח-מט של שער הנגב והקים גם את מועדון הברידג' האזורי.
הוא היה איש ללא גיל, תמיד בסנדלים, במכנסיים קצרים, צלול, חד וחריף.
עד לא מזמן נהג במכוניתו, אמנם רק בשעות היום, באור, אך בכל זאת - בן 90 פלוס!
מי שלא למד ברידג' מאמיר הפסיד.
תמיד שש ללמד, להסביר, לנתח מה היה ומה צריך היה להיות, בסבלנות אין קץ.
בצעירותו היה תחרותי מאוד, אך ב"יחדיו" היה נוהג לומר שבאנו לשחק, להנות.
אחרי כל כך הרבה שנים הוא לימד גם את סוניה את רזי המשחק והיו באים למועדון לשחק ביחד. היה מסביר לה באותה הסבלנות.
כשאמיר החלים מהאירוע המוחי ועוד לא יכול היה להגיע למועדון - הזמין אותנו, קבוצה קטנה, לשחק בביתם הצנוע.
כשאני חליתי נהג להתקשר כל שבוע. להתעניין, לשאול, לאחר החלמה ולהגיד שסוניה דואגת לי. כשהעביר לה את הטלפון היתה שואלת - חמודל'ה מה שלומך. חמודל'ה בן 81 אבל אצלם קטנצ'יק, צעיר. תמיד זכר להגיד לי תמסור ד"ש לאביגיל, כמו גם שמסר לכל אחד מחברי החוג לשלוח ד"ש לכל נשותינו או הבעלים. כשנודע לאמיר שהבן הבכור שלי נשוי ליונית הס - הקשר התהדק עוד יותר כי אדגר הס, אביה של יונית, היה המזכיר שלו כשאמיר היה שליח הסוכנות בריו בשנים 62-65. תמיד מסר ד"ש לאדגר.
קשה לחשוב על אמיר במושגים של עבר. תמיד רצינו אותו בינינו לעד. גם כשהתווכחנו וגם כששאלנו. הוא חסר כבר עכשיו
יהי זכרו ברוך.
היה שלום חבר.