בלהה רוזנבלט ציסמן ז"ל
-
25/1/1932 - 18/8/2022
בלהה רוזנבלט ציסמן ז"ל היתה חברת ברור חיל משנת 1953 ועד 1973, אז עברה לקיבוץ שדות ים.
בלהה עם כל הנכדים בברור חיל
בלהה עם שלושת ילדיה
משפחת רוזנבלט בברור חיל 1962
בלהה וברל'ה ביום כלולותם ברזיל 1953
כאן בברור חיל נולדו שלושת ילדיה. הבכור בהם, איתן ומשפחתו, גרים בקיבוץ עד היום.
בלהה נפטרה באוגוסט 2022 בשדות ים והובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוצה.
ענת פרייד כתבה שנתיים קודם לכן את סיפור חייה של בלהה, וכך בלהה סיפרה לה:
נולדתי בברזיל ב-25.1.1932 , בעיר נִיטֵרוֹי, מול ריו דה-ז'נירו.
הורי הגיעו מאירופה עם הוריהם, אימא מאוקראינה ואבא מרומניה, בסביבות השנים 1917/1918.
הורי נפגשו בניטרוי והתחתנו בשנות העשרים של המאה הקודמת. בהמשך נולד אחי- אִידְּל לֵייבּ (אני קראתי לו אידג'י והכינוי הזה נשאר כל השנים). אחרי שלוש שנים נולדתי אני- בֵּיְלָּה (כנראה שילוב של שמות שתי הסבתות: ברטה ואיטה).
בעיר הייתה לנו משפחה גדולה מאוד, גם מצד אימא וגם מצד אבא והיינו כל הזמן בקשר. היינו כשש בנות דודות. שיחקנו הרבה יחד והיַלְדוּת הייתה מאוד שמחה.
אבא היה חייט. הייתה לו חנות של תפירה עילית.
כשאימא שלי הגיעה לברזיל, היא כבר הייתה די גדולה ולכן הלכה מיד לבית ספר מקצועי ולמדה תפירה. היא הייתה עקרת בית, ואנחנו נהנינו מכישורי התפירה שלה בעיקר בתקופת הקרנבל. אימא הייתה תופרת לנו תחפושות יפות ומיוחדות.
בערבים הבית שלנו הפך למרכז של ילדי הסביבה.
בניטרוי לא היה בי"ס יהודי ולכן אני נשלחתי לבית הספר הנוצרי, שהיה במרחק של 10 דקות הליכה מהבית. אהבתי את הילדים שם והאווירה הייתה טובה.
בגיל 15 היה מהפך, נכנסתי לתנועה- תנועת דרור הבונים. בתקופה זו החיים שלי היו נהדרים. הייתה לי חברה ועניין.
החיים השתנו. התחילו לארגן את הילדים והנוער לפעילות של התנועה. אני נעשיתי מדריכה של כ-40 ילדים מכתות א' ו-ב'. הגיעו ילדים גם מריו. מדריכים מסאן פאולו או מארגנטינה העבירו לנו סמינרים, שהכינו אותנו להדרכה ולפעילות עם הילדים.
אני לא חשבתי לעלות לישראל. למדתי במגמה הומנית. למדתי שפות נאו לטיניות כולל: צרפתית, איטלקית, ספרדית ופורטוגזית. מאוד אהבתי את השפות האלו. אהבתי ללמוד.
אחרי סיום ביה"ס, עברתי לגור אצל משפחות של חברים שגרו קרוב לסניף התנועה בריו.
הסניף בריו היה גדול, עם הרבה ילדים. אני הייתי אחראית על החינוך.
בגיל 18 צריך היה להחליט האם עולים לישראל, או שעוזבים את התנועה. אנחנו נשארנו קומץ חברים, שרצינו לעלות לישראל כל היתר הוצאו מהתנועה.
בהמשך, החלטנו על הקמת הגרעין הרביעי ואני הצטרפתי להכשרה, שהייתה בעיירה קרוב לסאן פאולו.
את בעלי פגשתי בהכשרה. לפני זה ראיתי אותו בכנסים שהתקיימו בריו ואליהם הגיעו חברים מסניפים בכל הארץ. הוא היה גבוה, שחרחר ועם שפם. הוא היה שונה. והתחיל רומן גדול. אנחנו בני אותו גיל. הבדל של כמה חודשים. קראו לו ברנרד רוזנבלט. הוא היה בחור מאוד מוכשר. היה מזכיר הגרעין. תמיד היו לו תפקידים. בהמשך, בארץ, למד בפקולטה לחקלאות.
התחתנו ב-28.3.53 בבית כנסת ספרדי בסאן פאולו.
אחרי החתונה אמי באה אתנו לגור בסאן פאולו ומשם עלינו ארצה.
יצאנו להפלגה לארץ ישראל כחודש אחרי החתונה. 33 חברים. באוניה הפרידו בין הנשים לגברים וכך יצא, שרק התחתנו וכבר נפרדנו. יצאנו לדרך מסאן פאולו, מנמל סנטוס. המשכנו לדקר-סנגל ומשם למרסיי ולנאפולי. בנאפולי עלינו לאנייה "ארצה" והפלגנו איתה לארץ ישראל. הגענו לנמל חיפה. פקיד הסוכנות, שקיבל אותנו קבע, שלי יקראו בלהה- לא נתנו אפשרות להתלבט. לבעלי- ברנרד, נתן את השם דב, שם שבהמשך הפך לברל'ה (כמו שאימא שלו קראה לו).
המסע לארץ ישראל נמשך כשלושה שבועות.
עוד באותו לילה באה משאית ולקחה אותנו לברור חיל. לכל אחד היה ארגז גדול עם החפצים והרכוש שלו. בארגז שלנו היו גם מתנות מהחתונה ולמעלה שמתי את שמלת הכלה היפה שלי.
אני אהבתי לעבוד בנוי, אבל כל הזמן קראו לי למלא מקום בבתי ילדים והבנתי, שזה הכיוון שאליו אני צריכה ללכת.
כך התחלתי את דרכי בחינוך המיוחד, כולל ריפוי בעיסוק ושעורי עזר בברור חיל ובבית הספר המשותף. הצוות בביה"ס שער הנגב היה מאוד מגובש ומפרגן וזה נתן לי כוח להמשיך. הקשר עם החברות מהעבודה נמשך עד היום. חברות ממפלסים, נחל עוז, אור הנר, כפר עזה, דורות. היינו כמו משפחה.
במהלך השנים נולדו שלושת הבנים- איתן, יורם ויוחאי.
ב- 11.5.1969 ברל'ה נהרג בתאונת דרכים. הוא היה בן 37.
ברל'ה היה מכור לעבודה. היה מרכז השדות והיה גם אחראי על הייצור בבית החרושת-דקו, בית חרושת לייבוש ירקות. הוא היה מומחה בתחום. הצטיין והשקיע הרבה שעות בנושא. היה אלוף הארץ בייבוש גזר ובצל וקיבל פרסים בתחום החקלאות. אבל זה עלה לו בבריאות. היה ישן מעט ועובד הרבה.
התאונה קרתה ביום ראשון, בדרך לבית שאן לפגוש חקלאים ערבים. בשעה 12:20 הוא נרדם. יש לי את השעון שלו, שנעצר בזמן התאונה.
באותו יום חזרתי מתל אביב. בסיבוב של הבית עמד הגיס שלי. בואי הביתה, הוא אמר, משהו נורא קרה. ואז התחילו החיים בצל האסון.
אני הייתי בת 36 כשהתאלמנתי.
הגעתי לשדות ים ב-1973. דליה פלד עשתה קורס של עבודה סוציאלית ברופין יחד עם חברה שלי מברור חיל. הן הציגו לי את אלי. אלי היה מבוגר ממני ב-14 שנה.
בברזיל גדלתי ליד הים ושמחתי לחזור לגור לידו. בברור חיל זה היה חסר לי.
השנה הראשונה בשדות ים הייתה לי מאוד קשה.
בהמשך ליורם ויוחאי נהיה קל יותר בבית הספר וכך גם לי.
בשנים הראשונות בשדות ים עבדתי כמורה לכתות –א' –ב' ואחר כך עברתי לחינוך המיוחד. זה מה שאהבתי. כשהנכדים סיוון וניב נולדו, החלטתי לעשות הסבה לגיל הרך. הבנתי, שהשנים המשמעותיות והמשפיעות ביותר על התפתחות האדם הן השנים הראשונות.
16 שנים הייתי אחראית על הבריתות. במסגרת זו הייתי מקבלת את המוהל, מלווה את המשפחה ויוצרת קשר עם המרפאה. הייתה עבודה מעניינת.
נוסף למשבר המשפחתי- האישי, היה צריך לבנות משפחה חדשה. זה לא היה קל, אבל התגברנו, הסתדרנו וייצרנו משפחה. היינו נוסעים הרבה לברור חיל לבקר את המשפחה והחברים. אלי היה הנהג שלנו.
לי ולאלי היו חיים שקטים ביחד. טיילנו הרבה ושנינו נהנינו מכך.
הנסיעה האחרונה שלנו ביחד הייתה לצרפת.
אלי נפטר ב- 2003 בערב יום כיפור. היה בן 85.
במהלך השנים למדתי ציור ב"מכון אבני". את הידע שרכשתי שם, שילבתי גם בחינוך המיוחד. היצירה תמיד הייתה קרובה לליבי.
המשכתי לעבוד עד גיל 75. עבדתי חלקית. התחלתי להשתלב בשיעורים והרצאות ב"מרכז מירב" ועבדתי כמה שעות בגן ובשעורי הכנה לכתה א'. מאוד אהבתי את העבודה.
חשבתי שעכשיו, עם היציאה לפנסיה, אני אוכל להשקיע זמן בסידור ערימות התמונות שהצטברו לי בארון, אבל אין לי רגע פנאי. אני תמיד עסוקה. לא משעמם לרגע. אני אוהבת סרטים. יש לי מנוי לתיאטרון ולקונצרטים של גיל שוחט בהיכל התרבות באור עקיבא. יומיים בשבוע לימודים במירב. פעמיים שלוש בשבוע התעמלות, קריאה, משפחה, קשרים חברתיים, פעילויות יצירה בסב ים. אני נהנית מאוד.
אני מאוד קשורה למשפחה. מאז היַלְדוּת ומהאסון שקרה לנו ידעתי תמיד, שהדבר החשוב ביותר הוא המשפחה. בשבילי משפחה זה ערך עליון.
כל יום הולדת, כל אירוע, כל סיום או התחלה של קורס או בית ספר אני מתקשרת ומודיעה לכולם ואנחנו נפגשים, כל המשפחה ובני הדודים. כל יום שישי אני מצלצלת או שולחת ווטסאפ לכולם. אני אומרת לעצמי- אולי אני הסבתא הנודניקית, אבל מה איכפת לי...אני שולחת את לחמי על פני המים והם נהנים.
השקעתי הרבה ועכשיו אני קוצרת את הפירות. היו בחיים עליות וירידות אבל ערך החיים בקבוץ חשוב בעיני. בזכות היחד והעזרה ההדדית יכולתי לחיות את חיי.
זה הסיפור שלי, סיכמה, סיפור עם הרבה חלומות, עקרונות, עשייה, עצב, צחוק, כאב ושמחה. סיפור עם המון המון אהבה.
הספד מאת גל, הנכד, בנו של איתן:
אז סבתא בלהה מעציב אותי שכל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לך אבל לא אוכל להגיד עוד.
תודה שתמיד טפלת בי ונתת לי כל מה שרק עלה לי לראש מהכולבו לא חשוב כמה הוא לא בריא או שישאר אחר כך אצלך אבל זה בסדר כי תמיד היה לאוכל תפוגה מיוחדת שהוא במקרר אצלך.
מאז ששמעתי אני מנסה להזכר בכל הזכרונות הטובים שהיה לי איתך בין אם זה השעות הרבות שהיית מספרת לי על הילדות שלך בברזיל או העלייה לקיבוץ או על זה שאני דומה לסבא, הטיולים הבלתי סופיים בקלנועית או לראות את השקיעה בים כל יום אצלך בקיץ או את ההליכה לקיסריה.
אני רוצה להגיד תודה על כל האהבה שרק סבתא יכולה לתת לנכד שלא חשוב באיזה מרחק הוא גר, על כל הגלידה שהבאת לי אחרי כל ארוחה (או הפסטה והנקניקיות או העוגת שמרים הזאת) או כל השעות שנסעת עד לברור חיל כדי להשגיח עליי.
אני זוכר את הפעם שרבת איתי על כריך שלא רציתי לקחת לדרך חזרה לברור חיל אבל בסוף לקחתי כי אי אפשר להגיד לא לסבתא האהובה שלי.
אני מתגעגע כל כך ועצוב שבשנה האחרונה יצא לי פחות לראות אותך בגלל המכינה אבל אני מתעודד שלפחות בפעם אחרונה שראיתי אותך אני זוכר איך אמרתי לך שאני אוהב אותך וחייכת אליי בחיוך צנוע.
אני רוצה להגיד שיגעון כי או מיאו דאוס אני כל כך אוהב אותך ויודע שכמו תמיד את שומרת עליי מרחוק.
גל
הספד מאת יוחאי, הבן:
בליניה, כך קראנו לה בשנים האחרונות. זה היה שם הילדות שלה בברזיל ומשום מה דווקא בשנים שהייתה כבר מבוגרת השם חזר. ההסבר היחיד הוא שהיא הייתה תמיד מלאה באנרגיות ורוח צעירה שהשם פשוט התאים בדיוק.
את אמא שלי החיים כבר קברו פעם אחת. הם קברו אישה צעירה בת 37 עם 3 ילדים צעירים ואמא מבוגרת. זה היה שאהוב ליבה אהבת חייה ואב ילדיה יצא בבוקר לעבודה לא חזר לעולם. אבל בכוחות על היא קמה מהצער והדיכאון הקשה ושיקמה את חייה. למען עצמה ולמען ילדיה.
בליניה הפיצה אהבה לכל עבר. היא לא הייתה מבורכת, לא גילתה שום תגלית מדעית גדולה אבל באהבה שהפיצה,תרמה לעולם יותר מהרבה אנשים חשובים.
אחרי האסון נוספה לאהבה גם הדאגה. הדאגה תפסה מקום מאוד משמעותי בעולם של בליניה. היא כנראה ידעה שלא תוכל לספוג עוד אובדן כזה. כל כך דאגה שזה הפך לחלק מסימני ההיכר שלה. הילדים בכיתה שלי היו מחקים את המבטא הברזילאי שלה ואומרים: "יוחי איפה הסוודר שלך" גם בימי הקיץ החמים. למדנו לחיות עם הדאגה שלה שאין לי ספק שהיא סבלה מכך יותר מאתנו. זה הזמן לבקש ממנה סליחה על הדברים שהסתרנו ממנה כדי שלא תדאג. בליניה עד היום האחרון חשבה שהשייטת לא השתתפה במלחמת שלום הגליל.
לפני כשבוע שכבר היה לה ברור שהסוף קרב נסענו יחד בקלנועית לראות את הים. זה היה אחרי שנפגשנו אצלה בבית והיא אמרה לי: אני שמחה מאד שכולם כל כך אוהבים את כולם.
זה גם הזמן להודות בשם האחים וכל המשפחה לקיבוץ שדות ים, לחברים הרבים שאיתנו ואלה שאינם. תודה לכם על הבית הנפלא שנתתם לאמא שלנו על החברות והשותפות לדרך. שדות ים זה גן עדן קטן שהיה מושלם עבורה, מקום שאפשר לחיות ולהזדקן בו בכבוד בעצמאות ופשוט בכיף. כמעט בכל יום בליניה הייתה שולחת לנו צילום של השקיעה בים ומספרת על עוד יום מלא פעילות שיעורי יוגה, ציור, קולנוע, טיולים, בילויים עם החברות והמשפחה.
אני רוצה להודות לאחי הבכור איתן אוהב אותך. ביחד עם איתן להודות למי שהיו הכי משמעותיים עבור בליניה בחיי היומיום, חני ויורם אחינו אין מילים לתאר את המשמעות והחלק המרכזי שמילאתם בחייה של אמא. אתם מלאכים. תודה.
אנחנו רוצים להודות גם לצוות של הסיעודי, באיזו מסירות ואצילות מטפלים באנשים בשלב הכי קשה בחיים.
בליניה אהובתנו, לכלי לדרכי ואל תדאגי , השארת מאחוריך משפחה אוהבת ומלוכדת ואנחנו נהיה בסדר גמור. תודה לך אמא, אוהבים אותך לעד.
בלהה עם כל הנכדים בברור חיל בלהה עם שלושת ילדיה משפחת רוזנבלט בברור חיל 1962 בלהה וברל'ה ביום כלולותם ברזיל 1953