שרה (לוצ'ה) בריקמן ז"ל

איך נגשים לכתוב כשכואב כל כך, לוצ'ה שלי, אהבה גדולה, אישה מיוחדת, נציגה אותנטית של דור ניצולי השואה, במבטח השתקף כאב גדול והתקווה ליוותה אותך תמיד.

חייך התחילו מהסוף. הכרת את המוות והאימה ובמאמץ כמעט אל אנושי אספת את שברי החיים והתחלת מחדש.

בילדותי לא זכיתי לגדול עם סבתות, אני מרגישה שאת מלאת את החוסר במטען הרגשי שהיה לי בכל

השנים.

קשה המחשבה עד בלתי אפשרית לקבל את המציאות. 

תמיד, אבל תמיד היה בי הפחד מהיום הנורא הזה.

אתמול נאלצתי לגעת בו כשקיבלתי את ההודעה מדורון, זרקתי את הטלפון, נבהלתי, רעדתי, שוב אחזתי בטלפון ושוב זרקתי, הדפתי את גדעון ממני, לא רציתי נחמה, לא רציתי שתהיה סיבה לנחם אותי.

הבנתי מה קורה לי בגוף, לא שמעתי מעולם צליל שכזה מקולי בעת בכי, משהו חדש, כאב שמעולם לא

נאלצתי להתמודד איתו.

לוצ'ה שלי, את אישה גדולה, גדולה מהחיים את גיבורה שלי.

אתגעגע לקולך, למגע ידייך, למילה המנחמת ממך. 

תם המסע, ליבך האוהב התעייף.

אזכור אותך תמיד, את חותם בליבי.

מכאבי יצמח געגוע

נוחי על משכבך בשלום

אישה נדירה ומיוחדת

זכיתי, זכיתי.

שלומית....

מה שאפיין את לוצ'ה, היה "ההומור הרציני" שלה, חוכמת החיים, והראיה המפוקחת של המציאות.

לעולם לא שמעתי אותה מתלוננת. גם כאשר הייתה מאוד חולה, אמרה :"העיקר שאני עדיין חייה", והייתה מוסיפה: "אם אין מי שאת אוהבת, תאהבי את מה שיש לך".

החיים של לוצ'ה לא היו "גן של שושנים": ניצולת שואה צעירה, הגיעה לאחר המלחמה, לבדה לברזיל, לחיות עם בני משפחתה, שהתגוררה במקום.

לאחר כמה שנים יחד איתם, עלתה לארץ ולקיבוץ.

לוצ'ה הסתגלה לחיים החדשים, הלא קלים בקיבוץ של אותם הימים, היא עבדה בכישרון ובמסירות בכל תחום שהתבקשה. התחתנה עם אחד הוותיקים היקרים שלנו, יחזקאל ז"ל, וילדו שלושה בנים מוכשרים ומוצלחים.

במשך כל השנים, מאז פטירת הבן הבכור זאביק ז"ל בזמן שרותו בצבא, לא הייתה לי עם לוצה, אפילו שיחה אחת בה היא לא הזכירה אותו באהבה ובגעגוע.

הבנים שלה, דורון ואריאל, הכלות והנכדים, היו מקור האושר, והגאווה והכוח שלה. 

כשדיברה עליהם, עיניה ברקו, היא התמלאה באנרגיה ולא הפסיקה לחייך.

היא נהגה לומר "אני מאחלת לכול ההורים לזכות בבנים כאלה".

הרבה למדתי מלוצ'ה, המשפט שהפכה "למנטרה" אצלי, ושעוזר לי מאוד בחיים, שמעתי ממנה,

פעמים רבות: "צפיות רק לכריות".

תנוחי בשלום, חברה יקרה.

באהבה

סוזנה לוי

את לוצ'ה הכרתי בעיקר כאמא של זאביק, חבר ובן כיתה שלי באלמוגים, שטמון כאן, בבית העלמין שלנו.

זאביק היה הילד הראשון של לוצ'ה ויחזקאל. אפשר היה תמיד לחוש שהוא עטוף באהבה ותשומת לב.

הרבה תשומת לב. כל האמהות שלנו היו פולניות, אבל לוצ'ה היתה מובילה בעניין הזה. 

אפשר אפילו להגיד שזאביק היה קצת מפונק. או לא כל כך קצת. 

רק בתור דוגמה: זאביק היה הנער הראשון שבאמצע החינוך השיתופי והשיוויוני - קיבל מאמא ואבא טייפ קסטות חדש ונוצץ. זה כמובן הוציא לנו את העיניים (והאוזניים), אבל המטרה שלהם הושגה: הוא הפך למרכז חברתי.

אחר כך התחברתי גם אל דורון, ובהמשך הייתי מדריך של אריאל. 

אני לא יודע אם זה גנטי או משהו שהם קבלו בבית, אבל להוציא שני כישרונות כדורגל כאלה מאותו בית – זה לא יכול להיות עניין מקרי.

אז ללוצ'ה בטח היו מניות בעניין הזה.

זאביק ואני התגייסנו יחד לקורס טיס, וראיתי את הקשר החזק והחם שהיה לו עם לוצ'ה. 

היא לוותה אותו בהמון אהבה ודאגה. וכשהמחלה שלו התגלתה, היא היתה שם כל הזמן בשבילו, עד הסוף הכל כך עצוב.

אחרי שזאביק נפטר, היינו מגיעים אל לוצ'ה ויחזקאל מעת לעת. 

בימי הזיכרון, באופן קבוע, אחרי הטקס הייתי הולך הביתה ויושב איתם, ואחר כך רק עם לוצ'ה, יחד עם דורון ואריאל, שהיו אחראים לשבור את האווירה הכבדה, עם בדיחות, ודיבורים על כדורגל, כמובן. נדמה לי שלוצ'ה לא כל כך השתתפה בשיחות האלה על כדורגל, אבל אולי אני כבר לא זוכר.

עם הזמן באופן טבעי גם הנוהג הזה נשחק. אבל המפגש עם לוצ'ה מדי יום הזיכרון, ליד התמונות והחומרים על זאביק, הפך מבחינתי לחלק משמעותי מהיום הזה. חלק שיחסר לי מאד בהמשך.

הפטירה של לוצ'ה היא סיום של עוד פרק בסיפור החיים פה, בחלקת האדמה הקטנה שלנו. 

זו פרידה מאשה יקרה וטובה, שהיתה חלק מהפאזל של החיים שלי, של כולנו.

עודד פלוט

כך כולם קראו לך לוצ'ה, לוציה או לוצ'ה'לה, ולי רק נודע שנים רבות אחרי הכרותינו ששמך הוא שרה.

אך השם לוצ'ה נשאר ככינוי שגור בפי כל חברי הקיבוץ. פירוש השם הוא "אור" וכך בדיוק הייתה דמותך. קורנת אור וקירבה אמתית לסובבים אותך, ולבני ביתך. נתת למשפחתך את האור הקרבה, היחס  והאהבה. מילאת אותם בכל טוב כפיצוי למה שהיה חסר לך במלחמה.

הכרתי אותך לראשונה כשהגעת לקיבוץ, בחורה עדינה ואצילה עם חיוך מבויש על הפנים. 

היית לבושה בצניעות ובהקפדה. בגדייך היו תמיד מגוהצים ללא קמט או רישול. ניכר היה שאת סוחבת זיכרונות רבים וקשים מהמלחמה, משפחתך הקרובה ביותר נספתה בשואה ואת כנערה צעירה עלית ארצה עם הדודים שלך.

התמזל מזלי וגם זכיתי לעבוד אתך במפעל "דקו" את כמזכירה בכירה במחלקת יצוא, ואני כמתלמדת חדשה לאחר סיום עבודה בחינוך. ממך למדתי מהי עבודה משרדית. ממך למדתי את הסדר וארגון, האחריות והנאמנות לעבודה, ממך למדתי שאין לסיים יום עבודה מבלי לנקות שולחן מכל המטלות. עבדנו יחד כעשר שנים, והיו אלה שנים מלאי סיפורים על חייך ועל עברך בתקופת השואה, ולמרות הכאב הרב שלבטח קרע אותך מבפנים, המשכת לחייך, לשמוח ולתת לסובבים אותך התחושה שהכול יהיה בסדר והחיים עדיין יפים.

מצאתי שיר מאת יהודה עמיחי, שמאפיין את כוחך ונשמתך לוצ'ה יקרה, וזה נקרא "זכרו והזכירו":

"ואתם שזוכרים רק פנים, 

אל תשכחו את הידיים המושטות 

ואת הרגליים הרצות בקלות 

ואת המילים.

זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים 

עוברת תמיד דרך גנים וחלונות, 

וילדים משחקים וכלב נובח. 

זכרו והזכירו לפרי שנשר 

את העלים 

ואת הענף, 

הזכירו לקוצים הקשים 

שהיו רכים באביב, 

ואל תשכחו שגם

האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות."

נוחי בשלום לו'צה יקרה, וברוך יהיה זכרך.

ויקי

27.12.2018