אלכס רוז ז"ל
-
23/10/67 - 20/1/2024
דברי פרידה מאלכס רוז, בשם חברי הקיבוץ, אוגניה שקולניק
אלכס, בנם הבכור של אנה וסלווין רוז, נולד באנגליה, ב- 23.10.1967.
הוריו נפגשו באולפן בארץ ולאחר מכן עברו לגור באנגליה.
כשאלכס היה בן שנתיים בלבד, החליטו לעלות לארץ ובתחילה גרו בנצרת.
בתקופה זו נולד הבן השני, אריה, ובהמשך עברו לברור חיל.
אלכס היה בן 7 כשהגיעו לקיבוץ.
הוא ואריה נקלטו בקבוצות המתאימות, והתחנכו בקיבוץ ובבית הספר האזורי שער הנגב עד סוף הלימודים.
מגיל צעיר סבל אלכס ממחלת הכליות שהחמירה עם השנים ועקב כך גם לא גויס לצבא.
כבר בגיל 18 נאלץ לעבור השתלת כליות ראשונה שלא צלחה.
בתקופה זו נשאר בקיבוץ ועבד בעיקר בפרדס.
לאחר שהתאושש, התחיל בלימודי הנדסת מחשבים ואלקטרוניקה והשתלב בעבודה בערד.
את בת זוגו אנה הכיר בקיבוץ, כשהגיעה לבקר את אחותה טניה שהייתה בקיבוץ במסגרת קבוצת נעל"ה.
אלכס ואנה גרו כמה שנים יחד בגבעת זאב, ולאחר שנישאו קנו דירה במעלה אדומים.
עם השנים נולדו 3 הבנים, הבכור דניאל, כיום בן 20, והתאומים יונתן ואדם, כיום בני 17.
מצבו הבריאותי הלך והדרדר, גם ההשתלה השנייה שעבר בגיל 24 לא צלחה, והוא נאלץ להמשיך בטיפולי הדיאליזה.
רק לפני 3 שנים התאפשר ניסיון השתלה שלישי שאכן צלח במידה מסוימת.
לאחר ההשתלה חזר לגור בקיבוץ, ונעזר מאד בהוריו וכמובן באחיו אריה.
אלכס נפטר לאחר מחלה, ובעצם עבר את רוב החיים בהתמודדות עם בעיות בריאות לא קלות.
למרות הכאב והצער בפרידה מאדם צעיר יחסית, בן 56 בלבד במותו,
ולמרות שאין כמעט דבר קשה יותר מהורים שנאלצים לקבור את בנם-
יתכן שיש בכך נחמה קטנה שאכן אלכס זוכה עכשיו למנוחה נכונה.
המשורר נתן יונתן כתב:
חופים הם לפעמים געגועים לנחל.
ראיתי פעם חוף שנחל עזבו,
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להישאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף.
אלכס אולי הרגיש בלי כוחות,
אבל אני מאמינה שלעולם לא הרגיש נטוש על ידי הוריו ואחיו המסורים,
שבמשך שנים עשו כל מה שביכולתם לעזור לו בכל השנים הלא קלות,
במאבקים הרבים לשיפור בריאותו,
ובמיוחד בתקופה האחרונה שהייתה קשה במיוחד.
הגיע זמן פרידה, וזה אף פעם לא קל,
אולי יש מעט נחמה בעובדה שתמו ייסוריו,
ושאתם יודעים שעשיתם כל מה שיכולתם וגם מעבר לזה, למענו.
כל חברי הקהילה משתתפים בצערכם העמוק.
תנחומינו לבת זוגו לשעבר אנה ולבניו- דניאל, יונתן ואדם.
יהי זכרו ברוך תמיד.
_____________________________________________________________________
הספד מאת ברק כהן, חבר:
אלכס היקר
היית נמר בגוף שברירי ועדין מימשת וכבשת את החיים כמו אלפא אמיתי,
היית האדם הכי חזק שאני מכיר.
אני זוכר שלפני הניתוח של הכבד, לפני 20 שנה, זו הפעם הראשונה ששמעתי ממך שאתה מפחד.
השאיפה שלך היתה להיות בבר מצווה של בנך דניאל -
וזכיתי להיות איתך בבר המצווה של שלושת ילדיך,
וקיימת את המשפט " ושיננת לבנך, ודברת בם "
היה לך אופי של אדם שידע להתמודד עם קשיים, עם המון ערכים ויציבות.
נהניתי להיות חבר שלך ותמיד ידעת לעודד ולהסתכל על החיים כאתגר שתמיד צריך להסתכל על המטרה הבאה.
אוהב אותך ותמיד תהיה לי כדמות להערצה
חברך, ברק
_____________________________________________________________________
הספד מאת הבן, אדם:
פרידה מאבא אלכס.
אבא יקר, אבא שלי.
קשה לי עוד לעכל או לדבר, אבל הייתי חייב.
הייתי חייב לדבר איתך פעם אחרונה כי יותר קרוב מזה אני כבר לא אוכל להיות.
אני לא אוכל לראות, לא לשמוע ולא לצחוק איתך. אפילו לא קצת.
למרות שאהבת לצחוק וכשגרמת לאחד מאיתנו לחייך היית נראה האדם הכי מאושר בעולם.
כבר לא יהיו נסיעות איתך כשאתה שם את השירים הישראלים הישנים שלך או לשמוע אותם בדיסק שכל-כך התלהבת שקנית.
אני כבר לא אוכל לראות אותך מתאמץ להשקיע בנו.
למרות שלא היה לך הרבה, עשית הכל כדי להבטיח שלפחות לנו יהיה טוב.
כל החיים אתה שרדת.
אתה הבן אדם הכי חזק שאני מכיר או אכיר ולמרות שבסוף הפסדת אתה נלחמת ונלחמת כי ידעת שאנחנו אוהבים אותך וצריכים אותך.
אני זוכר שתמיד אמרת לנו שהחלום שלך זה לקחת אותנו לטיול בלונדון או בפריז.
כשהמצב החמיר הסכמנו שתצא מזה וניסע ביחד לכנרת ונישן שם כמה לילות באוהלים.
אתה הבטחת לנו שזה יקרה אבל זה כבר לא יקרה.
אבל אני לא כועס, אני סולח לך.
אני מבטיח - אולי יום אחד עוד נגיע לכנרת ביחד, אבא.
אולי אתה לא תוכל להשפריץ עליי מים ולצלול אבל אתה יכול להסתכל עליי משם למעלה מגן עדן.
ואני יודע שאתה עדיין תהיה איתי .
אני עדיין מרגיש אותך פה איתי.
אתה לא תיתן לי להישאר עצוב .
אף פעם לא נתת לאף אחד להישאר עצוב,
למרות שאני יודע שאתה גם לפעמים היית עצוב.
אני יודע שכבר לא טוב לך הרבה זמן,
אתה פשוט אוהב להישאר חזק בשביל כולנו.
לפחות מנחם אותי לדעת שאתה לא סובל יותר ושאתה יכול לנוח בשקט.
רק האנשים הכי טובים הולכים בשבת.
זו זכות וזו זכות שמגיעה לך יותר מאשר לכל אדם אחר.
אני בטוח שמתייחסים אליך מאוד טוב שם למעלה ושאתה עדיין רואה אותנו ומשגיח על כל אחד ואחד מאיתנו ודואג לנו שלא יהיה לנו קשה ורע.
יהיה קשה בלעדיך אבא, אבל אני בטוח שאתה במקום טוב כמו שמגיע לך.
אני תמיד אוהב אותך ותמיד אחשוב עלייך,
אבא, אבא יקר, אבא שלי.
אדם רוז.
_____________________________________________________________________
הספד מאת הבן, דניאל:
פרידה מאבא אלכס,
לאבא האהוב שלי
אף פעם לא חוויתי את ההרגשה שהזמן עוצר מלכת, תחושה עזה כזו של מועקה בחזה עד שקיבלתי את ההודעה על פטירתך לפנות בוקר ביום שבת.
אבא שלי שלקח חלק כל כך גדול בלב שלי,
לתמיד אני אוקיר לך תודה ואהבה על כל מה שנתת לי.
תודה על כל השנים האלו שיצא לי לגדול איתך, לחוות איתך וללמוד ממך. אתה הפכת אותי אדם יותר טוב, הבאת לי חיים ונתת לי כלים התחלתיים להתמודד איתם ולעולם לא אפסיק להוקיר לך תודה על זה.
אבא, אני רוצה שתדע שאני מאוד גאה בך,
אתה נלחמת כל כך חזק ניסית כמה שיכולת ותמיד נשארת אופטימי.
אני בטוח שמלאך כמוך נמצא עכשיו במקום טוב ושקט ללא כל זכר לכאב שחווית כשהיית עוד איתנו פה.
אתה נתת לי תמיד כוחות להמשיך גם בתקופות הכי קשות שלי,
תמיד תומך ותמיד רוצה להקשיב ולשמוע לא משנה מה הסיטואציה וכמה קשה לך.
כמה פעמים דיברנו והיו לך ספקות על האם אתה האבא הטוב שאתה רצית להיות בשבילנו ואני רוצה לומר לך אבא כמו שאמרתי לך כבר מקודם כשעוד היית פה, אתה היית האבא הכי טוב שיכולתי לבקש.
אוהב ומתגעגע מאוד, בנך דניאל.
_____________________________________________________________________
הספד מאת האח, אריה רוז:
פרידה מאחי אלכס.
אלכס, בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי מתווך אותך לעולם יותר ויותר כאלכסנדר.
זה עוד מוזר לי בפה.
מאז ומעולם השם הארוך והמסולסל הזה היה עבורי זר ומנוכר ביחס אליך.
אבל במפגש עם שטף של עוד ועוד אנשים מעולם הרפואה, שלכאורה פוגשים אותך במקומות האינטימיים ביותר אבל הם למעשה זרים גמורים - עבורם אתה אלכסנדר, כמופיע בצגי המחשב שלהם ואני השלמתי עם זה. תחילה מתוך תחושת הכרח ויעילות אבל אחר כך משהו קצת התרכך אצלי, מפנה מקום לשם הארוך והיפה הזה.
אבל עדיין, אלכס, נדמה לי שחייך והמחלות שליוו אותך לאורך כל שנותיך, שלובים זה בזה.
צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי להצליח לצייר אותך במחשבה ובמילים, באופן שאינו כורך אותך במצבך הרפואי.
אבל אנסה בכל זאת.
רציתי להגיד משהו, לדוגמא, על אח צעיר ואח גדול.
אז נכון שנראה לא פעם שקצת התחלפנו בתפקידים, אבל עמוק בפנים עוד יושבים אצלי זיכרונות ילדות, שבהם להיותך אח גדול היתה משמעות בונה ומעצבת עבורי.
וכן, למרות שאח גדול מחויב כמעט בטאבו לכפכף בהזדמנויות שונות את אחיו הקטן, לקחת לו את המשחקים ולפעמים גם את החברים, ידעת גם לעמוד לפעמים במחויבות האחרת של אחים גדולים, ונתת לי לא פעם לחוש נאהב ומושגח.
אני זוכר את השבתות בבוקר, בהם היינו מתעוררים בסלון של ההורים אחרי הלילה היחיד בשבוע בו ישנו אצלם, ובהובלתך משחקים במשחקים שונים;
אני זוכר את טיול האופניים שעשינו לרוחמה, דרך הכבישים, אני בן 9 ואתה בן 14;
את סיפורי הבדיות שהיית מספר לי על עלילות גבורתך ושאני, למרות שאני יודע שהכל בדיות, אהבתי לדמיין אותך כגיבור; ואני זוכר את הניסיונות שלך לעזור לי בתרגילים במתמטיקה כשעוד ניסיתי להיאחז בציפורניים ב-4 יחידות,
ואת ההחלטה שלך לא לערב אותי בהשתלת כליה כל עוד לא השלמתי את השירות הצבאי שלי; ואת הירידה שלנו, רק שנינו לאילת...
אחר כך גדלנו ואתה יצאת לחיים עצמאיים.
מודה שהבטתי די בהתפעלות איך אתה צועד בצעדים של גדולים - ללימודים גבוהים, לעבודה בהיי-טק ולהקמת משפחה.
שמחתי מאוד בשמחתך אבל היום-יום שלנו הרחיק אותנו זה מזה.
למרבה המזל, הילדים שלנו נולדו באותו זמן והיו בני אותם גילאים ולמרות שאתה הקמת את ביתך במעלה אדומים ואני בצפון, הצלחנו למצוא מחדש את הקשר, דרך המפגש של המשפחות.
גיליתי אצלך אבהות מסורה, אוהבת וגאה מאוד בילדים. ראיתי כמה חשוב לך שיצליחו וכמה הם דומים לך בשכל החריף וברגישות.
אלכס, יש בך צד תמים ומלא תקווה, שלפעמים נדמה שקצת עיוור לאפשרויות הריאליות ולצד זה צד מפוכח וריאלי מאוד, שלא לומר עיקש מאוד. לא הפסקת להפתיע אותי בבחירות שעשית בחיים ובאופן בו בחרת להסתכל על הבחירות הללו, אבל ההפתעות תמיד חשפו לי אלו כוחות נפש צפונים בך וכמה ביטחון, על אף הכל, אתה חש ביחס לחיים.
בשנים האחרונות לקחתי חלק, לצד ההורים, בטיפול בצרכים שונים של הדאגה לך. אם במפגש, אם במאמץ מול מוסד כזה או אחר וגם פשוט בעזרה בבית. לצד הנטל שהיה כרוך בזה, זה היווה עבורי גם הזדמנות להתקרב אלי, להיות איתך בחלק זעום מהשעות המתקדרות. לנסות לחלוק מעט את הסבל, הדאגה להווה והתקוות לעתיד.
אני מרגיש שידעת להתמסר למפגש איתי, לתת לי מקום לצידך.
שמחת כשבאתי, הקשבת לי, זרמת איתי, נתת לנוכחות שלי לחדור פנימה, לשאוב כוחות כדי להמשיך, לקוות, לשמוח על הרגע. לשיר איתי שירים כאילו אנחנו יושבים סביב מדורה על חוף היום, כשאנחנו בעצם בחדר במחלקה פנימית בבית חולים, ואתה ישוב על כורסא רפואית, מיליארד קילומטר מחוף ים או חוף מבטחים.
בחודשים האחרונים נראה שהסאה גדשה.
גופך החל בוגד בך בגידות קטלניות, כאלו שאין מהן שיקום נראה לעין.
מנת הסבל שחווית, היתה מספיקה לעשרה אנשים לפחות. ואתה, כמו מעין איוב, נוטל על גבך עוד ועוד מהמנות העכורות הללו. ואתה בכלל לא מאמין באלוהים, רציונליסט גמור שכמוך וכאן גם אין בכלל סיפור עם סוף טוב...
בשבועות האחרונים אמרת לנו, שככה אתה לא רואה טעם להמשיך, שאלו לא חיים, שחייך בעצם נעצרו.
החזקנו כולנו, גם אתה, בתקווה שהמצב ישתפר, שהרופאים, או התרופה התורנית, יפעלו עוד רגע את פעולתם, ימצאו עבורך את הדרך החוצה מן המיצר.
ובכן, לא נמצאה הדרך לשפר את מצבך, אבל אתה וגופך מצאתם את הדרך לחתוך את הסבל ולצאת מן המיצר בדרך אחרת, בדרך כל בשר.
כואב לי על לכתך, אבל אני יודע עמוק פנימה,
שכבר לא היה איך לחזור לדרך החיים, החיים הראויים.
קשה לי שלא הספקנו להיפרד כמו שצריך, שלא שהינו יחד בהכרה שזה נגמר, שלא הבטנו זה בעיני זה ואמרנו או שתקנו מילות פרידה. נפרדנו לפני שבוע פרידת אקראי, חפוזה בלי להביט אחד בשני, מתוך כוונה להתראות שוב בעוד מספר ימים.
אז אני נפרד ממך עכשיו כאן, משתדל להביט אליך, פנימה ולהגיד לך שאני אוהב אותך, אח שלי.
אבל גם, שהייתי אוהב אותך יותר אם היית מוכן לוותר ולהפסיד לי לפחות פעם אחת בשחמט, ככה, בשביל ההרגשה הטובה שלי.
שירים הם חיבה משותפת של שנינו ומצאנו את עצמנו לא פעם יושבים עם גיטרה ושרים.
אז אני רוצה לסיים בהשמעת שיר שבטח היית בוחר בעצמך, שמאפיין את סוג השירים שאהבת וגם נקשר בי עם תקופת היותנו נערים כאן בקיבוץ: "כי האדם עץ השדה".
_____________________________________________________________________
דברי פרידה – אביבה אלמשלי אורבוך (חברת קבוצת תומר וחברה אישית):
אלכס, חבר יקר מאוד
היום זה עצוב לי - אתה היית החבר הראשון הרשמי שלי…
כשהגעתי לקיבוץ בסוף החופש הגדול, לפני הכניסה לכיתה ב', הייתי עוף מוזר.
ילדה קטנה, שחורה, לא עדינה ולא מכירה את הסצנה של הקיבוץ.
בבוקר היום הראשון ללימודים עלו כולם להסעה באוטובוס הצהוב של משה.
אני עליתי אחרונה.
כולם הכירו את כולם וידעו איפה וליד מי לשבת. אני לא.
הלכתי באמצע, בין המושבים ולא ידעתי איפה להתיישב.
הגעתי לסוף האוטובוס ושם, ספסל אחד לפני הספסל האחרון (של הגבוהים השווים)
אתה ישבת ליד החלון, הסתכלת עליי ואמרת "בואי, שבי לידי". התיישבתי, חזרתי לנשום ואז אמרת לי "אבל שתדעי, אם את יושבת לידי אז את החברה שלי".
היו צחוקים והרבה בדיחות מסביב אבל לי לא היה אכפת כי היה לי חבר ואתה לגמרי היית זה שנתן לי את הביטחון לצלוח את היום הזה ואלו שבאו אחריו.
כזה היה אלכס, אני חושבת שאני יכולה לומר בשם כולנו - כיתת תומר, שתמיד היית חבר.
אף פעם לא שיפוטי, לא זוכרת שהרמת קול, לא זוכרת אותך במריבות, תמיד נעים ואדיב.
החיים לא היו לך קלים, הבריאות הרופפת, הניתוחים, בתי חולים.
בטיולים לא היה לך קל אבל כמעט ולא התלוננת ולרוב עם חיוך וסבלנות.
לפני שנה וחצי נפגשנו, כיתת תומר, והגעת. איך שמחנו לראות אותך, באמת התרגשנו.
למפגש האחרון שעשינו, ממש לפני שפרצה המלחמה, הודעת ברגע האחרון שלא תגיע, שאתה מרגיש לא טוב. התבאסנו אבל לא חשבנו שהמצב כל כך לא טוב.
כמעט כל יום שישי היית מקפיד לשלוח "שבת שלום" בוואטסאפ של קבוצת תומר.
גם לפני שבוע שלחת.
יש לי כיווץ בלב שלא נפגשנו מספיק, שלא שמרנו על קשר יותר הדוק,
שלא ידענו מה מצבך וכמה אתה סובל, שלא היינו שם מספיק בשבילך.
זה יום עצוב לכיתת תומר, זה יום עצוב לי.
תנוח עכשיו חבר יקר, מגיע לך לנוח סוף סוף.
אביבה.
_____________________________________________________________________
הספד מאת רותי בירן, בת כיתתו:
אלכס
לכתוב לך הספד, כך באמצע החיים, לא מתקבל על הדעת.
כן, לא - חלק של כרוניקה של החיים .
אז אם אחסיר או אדלג על פרט כזה או אחר, מתנצלת.
הגעת אלינו לכיתת תומר בגיל 7 ילד פעיל, סקרן, יודע, שואל ובעיקר שמח.
זוכרת אותך מהשכנות של הוריי לשרה הדסי, שם היינו משחקים כדור רגל.
זוכרת אותך משחק ומוכתר כאלוף השח מט.
ברבות השנים התמודדת עם בעיות בריאות קשות מנשוא.
מעולם לא ביקשת עזרה ולא התלוננת .
תמיד חדור באופטימיות ואמונה ש"יהיה בסדר", ואכן כך היה.
התחתנת ונולדו לך 3 בנים, אותם גידלת במסירות ואהבה מרשימה.
הם היו לך לגאווה ונחת רבה.
לפני כ-3 שנים בשל מצבך הרפואי החלטת לעבור לגור ליד הוריך בקיבוץ.
עם מעבר זה, זכיתי בשל כובעי התעסוקתי להיות לך לעזר.
נחשפתי שוב לכוחות שלך, לעוצמה ולנחישות, לדבקות במטרה - החיים.
וכל זה בענווה ובעבודה קשה וללא ויתורים.
אני זוכרת שבקבוצת הווטסאפ שלנו, של כיתת תומר תמיד ברכת, תמיד מפרגן ומעודד.
ואנחנו לא באמת לא ידענו מה איתך ואיך אתה מרגיש.
רצית לתת כוח ולהתמלא בכוח. היית חזק.
לאחר שעברת שלוש השתלות כליה, הגוף שלך נחלש ולא עמד יותר באתגרים.
אני מקווה שאתה לא סובל יותר .
היית גיבור.
ולכם ההורים ואריה שטיפלתם באלכס- במסירות שאין דומה לה, שנים, חודשים, ימים ולילות,
אספתם כוחות ותעצומות נפש וחוויתם את כאבו- אני מחבקת אתכם.
נוח בשלום.
רותי בירן.
_____________________________________________________________________
הספד מאת רחלי אלבלינק, בת כיתתו:
לאלכס,
לב זהב שתמיד אהב
עכשיו אינו נמצא, עזב.
לב זהב עזב לעד
והשאיר אותנו לבד.
לב זהב שתמיד דאג ושמר,
עזב אותנו הלך ולא יחזור עוד לעולם,
הכאב גדול עמוק מנשוא.
זוכרים עדיין את השבתות שכולנו הינו מגיעים משחקים יחדיו מבלים בקבוצה גדולה שרים רוקדים ומעבירים את הזמן ביחד הכי טוב שאפשר:)
ועכשיו הריקות גדולה של לב אחד שעזב לעד מקבוצתנו הטובה .
לב זהב שתמיד דאג ושמר,
עזב אותנו הלך ולא חזר.
לזכרו של חברנו לקבוצה לכיתת תומר הטובה אלכס רוז,
אוהבים אותך לעד .
רחלי אלבלינק.