פרידה בראון ז"ל
-
3/11/39 - 5/10/23
פרידה בראון נולדה בשנת 1939 בברזיל. הגיעה לברור-חיל בעקבות אחיה בשנת 1961.
פרידה (משמאל) יחד עם ברה (דב) מימין וסידני, אח של דב.
למעלה מימין: שלמה גפני, פרידה בראון ורפאל מרון
דברי הספד מאת אוגניה שקולניק:
אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רֹאֶה, כַּכּוֹכָבִים לִפְנוֹת שָׁחַר (ח.נ. ביאליק).
בשמי הלילה של הקיבוץ קל לראות את הכוכבים,
ובזמן האחרון הם כבים אחד אחד.
אנשי הדור הראשון, צעירים וחרוצים, אשר הקימו את המקום המיוחד הזה מסתלקים מאתנו,
כל אחד ואחת בבוא יומו.
רק לאחרונה נפרדנו כאן מרחל קוטלר ז"ל,
והיום אנחנו נפרדים שוב מאישה יקרה ומלאת חיים.
פרידה נולדה ב-3/11/1939.
בת צעירה להוריה אברהם וחיה פייג,
אחיה הבכור דויד, Duda עלה לפניה לארץ בשנת 1957, במסגרת הגרעין ה-7.
ופרידה עלתה לבדה בעקבותיו, בשנת 1961.
שנים רבות גרו כשכנים בקיבוץ.
בהמשך עלו גם הוריהם לקיבוץ, וכעבור שנים עלתה גם האחות האמצעית בלה בעקבות בנותיה.
בקיבוץ הכירה פרידה את אהבת חייה- ברה (דב) בראון. די מהר (בשנת 1962) התחתנו והקימו משפחה. ב-1963 נולד בנם הבכור, ירון.
יחד היו זוג נמרץ ואוהב, מאד אהבו לרקוד.
אני זוכרת אותם רוקדים בצורה מושלמת את הסמבה במסיבות פורים בקיבוץ.
יחד עם 3 הילדים, ירון איתן וליאת יצרו משפחה חמה ואוהבת.
ברה נפטר ב- 31.12.1986, באופן פתאומי ובגיל צעיר.
פרידה נשארה אלמנה צעירה והיא בת 48 בלבד.
גם הילדים היו יחסית צעירים, ירון אחרי שירותו הצבאי, איתן עדיין חייל וליאת טרם סיימה תיכון.
ללא ספק היה זה שוק קשה לכולם, בקיבוץ ובעיקר במשפחה.
אני זוכרת שהמסיבה שתוכננה לסוף השנה האזרחית בוטלה.
פרידה עבדה עם ילדים, בעיקר בגיל הרך.
כשנפתח ענף המחשבים בקיבוץ עבדה בו שנים רבות.
לאחר שלמדה הנהלת חשבונות, היא מצאה עבודה מחוץ לקיבוץ בחברה גדולה, בתקופה שהדבר עדיין לא היה מאד נפוץ. פרידה אהבה את העבודה ואת הגיוון.
פרידה הייתה אחראית ומאורגנת, ומאד הצליחה בעבודתה. בסופי השבוע חזרה לביתה בקיבוץ.
עם יציאתה לפנסיה, חזרה לקיבוץ, ולקחה על עצמה את ניהול ועדת הפנסיה.
היא החליפה את ג'ני שנסעה לחו"ל, ודבורה מחליפתה ממשיכה בתפקיד החשוב הזה עד היום.
שנות הזיקנה לא היו קלות לה.
פרידה הייתה ביסודה אישה אופטימית ושמחה, שנות המחלה היו קשות לה.
בהתחלה קיבלה קצת שעות עזרה,
עד שלפני הקורונה הגיעה אליה העובדת ג'ינסי מהודו שטיפלה בה במסירות רבה ומאד הקלה עליה.
אושרה האמיתי בכל השנים, ובמיוחד לאחר פטירתו של בעלה האהוב, היו ילדיה,
וחמשת הנכדים: זוהר וטל של ירון, עלמה, אמיתי ותום של איתן.
תנחומינו לנכדים, לירון, איתן וליאת ובנות הזוג.
נזכור תמיד את הג'ינג'ית הנמרצת, החרוצה והנעימה.
יהיה זכרך ברוך תמיד!
בשם חברי וחברות הקיבוץ, אוגניה שקולניק.
הספד של הבת ליאת בראון:
אימא אהובה שלי, כל כך קשה להיפרד ממך.
בשנים האחרונות כשאני רחוקה ממך פיזית, שמרנו על קשר תמידי עם המון שיחות וידאו והרגשתי קרובה אלייך למרות המרחק.
עברנו הרבה ביחד. לא תמיד היה קל.
אפילו קשה מאוד בשנות ההתבגרות שלי .
היה סבוך ומורכב, ולמרות הקושי תמיד תמיד היית שם בשבילי.
הכלת את התסבוכים והבעיות שלי השפיעו גם עלייך.
דאגת לי מאוד, אך ידעת תמיד לתת לי את הדבר הכי חשוב: אהבה.
הכי היה חשוב לך זה אני אהיה מאושרת. לא משנה מה אבחר לעשות.
אם אני מאושרת אז את מאושרת.
היית כזאת ראש פתוח ובלי דעות קדומות והכל בסדר, ומה עושה לנו טוב זה טוב- בגבול הטעם הטוב כמובן.
לאחר שאבא נפטר, כשהחלטת לצאת לעבור בעיר, כל כך הייתי גאה בך.
היה לך את האומץ להתחיל בדרך חדשה.
את לבד. לחשוב פתאום על עצמך .
אלה היו שנים טובות. פרחת. נסעת לחו"ל, קנית בגדים. היה לך טוב.
החיים זרמו והשנים חלפו ואת כבר חזרת לקיבוץ ואני עזבתי ללונדון.
אני מלאה בזיכרונות טובים ושמחים שהיו לי איתך.
היית הג׳ינג׳ית הכי יפה בעולם.
כמה אהבתי לראות אותך מחייכת ושמחה. להצחיק אותך היה הכי מדהים.
החיבוקים החזקים כשבאתי לבקר. הפרידות הכואבות.
עברת הרבה בשנים האחרונות.
מחלת הקרוהן הייתה איומה והרסנית וגם לאחר שהבראת לא ממש חזרת לעצמך.
השנים חלפו והגוף התעייף וראיתי את ההידרדרות הטבעית של הזיקנה בביקורים ובשיחות הטלפון. אך דבר אחד נשאר חזק ויציב ובאותה העוצמה לאורך כל חיי. האהבה העוטפת שלך אלי.
אימא, זכית לעבור את שנותיך האחרות בביתך, הבית שבו נולדו שלושת ילדייך.
זכית לטיפולה של המטפלת המדהימה ג׳ינסי שאהבה אותך כמו אימא וטיפלה בך במסירות כמו מתנה משמים.
התעייפת מאוד בימים האחרונים.
הלכת לישון והמוות בא אלייך בחלום ולקח אותך איתו לשם ברכות של מלאך.
נוחי על משכבך בשלום אימא אהובה שלי .
תודה על כל מה שהיית ועל כך שהיית אימא שלי.
ליאת.
פרידה מאמא, איתן בראון.
אחד הזיכרונות הראשונים שלי זה של אימא ואבא רוקדים.
הם היו מאוד טובים בזה. מאוד.
אבא היה מחבק את אמא חזק והיה מניף אותה באוויר כמו בובה.
והיא, נוגעת לא נוגעת ברצפה. מרחפת. כמו קסם.
שלושתנו, ירון אני וליאת, גדלנו בבית הילדים. הינו עם ההורים רק שעות ספורות בערב.
תמיד הרגשתי שאמא מנסה לפצות אותנו בשעות האלו על כל שאר היום, מחכה בגעגועים לרגע שנגיע- ולחבק, לנשק ולפנק. כמה שאפשר.
הבית תמיד היה מזמין ונעים, גם כל החברים שלי תמיד היו מגיעים אלינו.
כשהייתי חייל, גם אם לא יצאתי הביתה, החבר'ה עדיין היו מגיעים לפרידה. הרגישו בבית. תמיד מכילה, אף פעם לא שיפוטית והכל היה אפשרי אצלה בבית, הכול מותר.
אמא איבדה את אבא מאוד מוקדם. בגיל 48.
היום אנשים בגיל הזה יוצאים לסיבוב שני של אהבה.
לאמא זה לא קרה. אולי לא הצליחה לשחרר אותו? אולי פשוט היה קשה, אבל זה לא קרה.
אמא הייתה לבדה קרוב לחצי מהחיים שלה. יש בזה משהו עצוב אבל אני יודע שהיא פיצתה על זה עם חברות וחברים לחיים ועם משפחה מחוברת ואוהבת שתמיד שמחה לבוא לקיבוץ הקסום של סבתא.
קצת אחרי גיל 60 התגלתה אצל אמא מחלת קרוהן. מחלה אכזרית.
לאט לאט מכרסמת מבפנים, מחלישה ומצמקת את הגוף.
בשנים האחרונות היו לא מעט מקרים שכבר חשבנו שכנראה הגיע הרגע להיפרד אבל שוב ושוב אמא חזרה לעצמה. בערך.
אבל כמו המשל על זה שקורא זאב זאב. בסוף הרי הוא מגיע.
אמא הלכה לישון אתמול בלילה ועוד לפני שנרדמה הספיקה לדבר עם ירון והייתה חביבה למדי.
ירון אומר שהייתה עייפה, אבל לא עייפות רגילה, משהו עמוק יותר.
אולי כבר לא היה לה כוח להילחם ולהחזיק את הגוף.
יש משהו כמעט אצילי במוות בשינה.
אולי סיימה בדיוק חלום? אולי על ריקוד צמוד צמוד עם אבא?
כן, ככה אני אזכור אותך אמא. רוקדת. נוגעת לא נוגעת ברצפה. קלילה. מרחפת.
אוהב אותך אמא.
תודה לכם חברי ברור חיל יקרים, חברים לחיים של אמא ורבים רבים שעזרו לה בימים קשים.
תודה לג'ינסי היקרה ואהובה שטיפלה באמא כאילו הייתה שלה.Thank you Jincy .
בספר מיוחד שהופק בחגיגות ה- 70 לקיבוץ והתמקד בסיפורי ראשית הדרך, כתבה פרידה:
עליתי לישראל לבדי בראשית שנות השישים. ידעתי מראש שפני מועדות לברור-חיל, מכיוון שאחי דודה כבר היה שם.
במהלך ההפלגה הכרתי את לטיסיה, שעמדה אף היא להגיע לקיבוץ, והפכנו לחברות.
באותה תקופה נהגו לחבר כל עולה חדש, ובעיקר מי שהגיע בגפו, למשפחה מאמצת שתקלוט אותו ותשלב אותו בחיי הקיבוץ. אחי אומץ בידי משפחת מרון ואך טבעי היה שגם אני אצטרף למשפחה. לטיסיה ראתה כי טוב וביקשה שמשפחת מרון תאמץ גם אותה. הם נענו בשמחה.
לאחר מכן, בשיטת "חבר מביא חבר" הצטרפו למשפחה גם מרים, מעליית הנוער, יפה בת הדודה של לטיסיה ועוד כמה. בסופו של דבר מחבר'ה צעירים ובודדים הפכנו למשפחה חמה מרובת ילדים. המשפחה היתה שותפה לכל מהלך החיים שלנו, לטוב ולרע.
את ברה בעלי הכרתי בקיבוץ, לאחר שגרנו בשכנות. נישאנו ובהמשך נולד בננו הבכור ירון. בית התינוקות היה בדיוק מול הצריף בו גרה חברתי הטובה ציפי.
לקראת האכלת הלילה של ירון, נהגתי להגיע לצריף של ציפי וזינה ולבלות איתן עד שהלכתי להניק.
לא אהבתי לישון לבד. כל פעם שברה יצא למילואים ביקשתי מציפי שתישן איתי.
עם השנים ציפי ואני הפכנו מחברות טובות למשפחה של ממש, כשציפי נישאה לאחי דודה.
פרידה (משמאל) יחד עם ברה (דב) מימין וסידני, אח של דב.הילדים: איתן וליאת.
למעלה מימין: שלמה גפני, פרידה בראון ורפאל מרוןלמטה: אילנה צורן, לאה פוקס ושולמית מרון