חסר רכיב

ברוך (בוקי) גפני ז"ל

ברוך (בוקי) גפני ז``ל
-
27/7/1934 - 7/9/2022
הספד מאת אוגניה שקולניק:

לכל זמן; ועת לכל -חפץ תחת השמים,
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק.

כולנו יודעים ששעון החיים מתקתק,
ובכל זאת כשמגיעה שעתו של אדם להיפרד מהחיים ומאהוביו, זהו רגע קשה ומטלטל.
אנו נפרדים היום מברוך ויינטראוב, שכולם הכירהו כבוקי גפני .
בוקי היה אחיו התאום של שלמה, ורוב חייהם לא נפרדו .
נולדו ב- 27/7/1934 בעיר קוריטיבה בברזיל.
ההורים חיים ואתל הגרו ממזרח אירופה והתקיימו מחנות מכולת משפחתית.
הלידה התרחשה בבית, חודש לפני הזמן הצפוי, כמובן שלא ציפו לתאומים.
שלמה הגיח ראשון במשקל קילו אחד בלבד, ובוקי רק 50 גרם יותר.
ההורים המופתעים שמו כל אחד מהגוזלים הפצפונים בקופסת נעליים מרופדת היטב,
והניחו אותם על תנור הלבנים שהיה המקום החם ביותר בבית.
למחרת בבוקר הגיע הרופא כדי לבדוק את היולדת, ושאל בפליאה – הם עדיין בחיים ?
למרות שחלו בכל המחלות האפשריות,
כולל מחלות הילדות הרגילות- יצאו מחוסנים ואף בגרו למופת.
כיוון שלא היו תאומים זהים, אף פעם לא התבלבלו ביניהם.
שלמה היה תמיד יותר מלא וגבוה במעט,
ובוקי היה הילד השובב, "היפר" שאהב לעשות תעלולים.
עוד לפני שלמדו ללכת, שמעו יום אחד ההורים קול בכי מכיוון המדפים הגבוהים.
מסתבר שבוקי הצליח להגיע למעלה בזחילה אך לא ידע לרדת.
פעם חצה נחל קטן בהליכה על קרש דק בלבד, החליק ופצע את המצח.
שלמה מיהר לקחת את בוקי שותת הדם להורים.
האבא מיהר עם הסוס והעגלה לרופא ורק הצלקת נשארה למזכרת.
בוקי היה פעיל בתנועת הנוער הציונית ובמקביל התחיל בלימודי הנדסה.
בתנועה נפלה ההחלטה ה קשה הידועה בשם "לאפה" - דרשו מהצעירים החלוצים לעזוב את
לימודיהם באוניברסיטה ולהתמסר בכל זמנם לפעילות התנועתית.
למרות ההתנגדות של כל המשפחה המורחבת גם בוקי ושלמה "נכנעו" לצו התנועה.
את לימודיו חידש בוקי כעבור שנים בארץ, כשכבר היה בעל משפחה ואב לשלושה .
בהכשרה הכיר את פאני אייזנשטיין - שהפכה שותפתו לחיים ארוכים.
לאחר שנישאו בהכשרה בברזיל, עלו לארץ באוניה בשנת 1957.
פאני כבר הייתה בהריון עם הבת הבכורה תמי.
את דרכו המקצועית בקיבוץ התחיל כאינסטלטור, ולאחר מכן חשמלאי.
יש תמונה מפורסמת שלו שמופיעה במספר מקומות,
כשהוא עומד קשור על עמוד חשמל גבוה, עוסק במלאכתו ללא חשש.
רק בשנות ה- 70 הצליח לשוב ללימודים פורמליים,
והפך למהנדס חשמל- בוגר אוניברסיטת בן גוריון.
שנים רבות היה מהנדס האלקטרוניקה במפעל דקו,
לאחר סגירת המפעל עבר לע.נ.ת קשב ועבר הסבה למתכנת מחשבים.
היה מראשוני המתכנתים בקיבוץ, התמחה בתוכנות העדרים לרפתות ועיזים
ועסק בתוכנות חקלאיות בכלל.
בגיל 79 נאלץ לצאת לגמלאות.
בוקי אהב את העבודה שהייתה עבורו מקור למימוש עצמי וסיפוק רב,
לצד משפחתו שהייתה מקור לאושר וגאוה.
בוקי ופאני הרבו לטייל בכל העולם, אהבו לנסוע ומיצו את האפשרות שנפתחה בפניהם כל
עוד המצב הבריאותי אפשר זאת.
היה אבא וסב אוהב ומסור.
לכתה בטרם עת של הבת הצעירה לילך היה פצע פעור שלא יכול היה להגליד לעולם,
ובכל זאת מצא כוחות עם פאני והמשפחה התומכת להמשיך בחיים.
היית איש שקט וצנוע, שאהב את מלאכתו, את הקיבוץ ובעיקר את משפחתך.
תנחומינו לבני משפחתך הקרובה -
לבת תמי לנכדתך גל ובן זוגה גיל .
לבן אורן ואורנה רעייתו, ולנכדיך אורי ועודד, ובנות זוגן גבי ואילנה.
אורי וגבי הספיקו לזכות אותך בתואר סבא-רבא כשנולד לך נין ראשון ושמו נעם.
תנחומים לאחיך שלמה שליווה אותך כל חייכם ועכשיו בעצם נותר יתום,
לרחל ולכל משפחת גפני הרחבה.
משפחתך וחברייך נפרדים ממך היום.
נוח בשלום מכאבייך, כל אוהביך לא ישכחוך.
אוגניה שקולניק.
ברור חיל .
8.9.2022


הספד מאת הבת, תמי:

אבא שלי, אהוב שלי, שלנו.
נתן יונתן כתב את השיר הזה: 
"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא 
אשר היה כערבות הבוכיות 
וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך" 
רובנו חושבים על אנשים גדולים, על ענקי הדור, כששומעים את השיר הזה. 
אבל בשבילי המשפט הזה לגמרי עליך. היו לנו אלפי שעות יחד בשנים האחרונות. על הכל דברנו. במיוחד למדתי ממך מה זו ענווה. מה זה חסד ורוח. ראיתי את רגישותך הענקית, את רוחב לבך, את אהבתך האינסופית לאמא, לנו, לנכדים ולנין המתוק החדש. 
כולנו זוכרים בעיקר את השנים שבהן היית הסבא המיוחד הזה, שמלמד את נכדיו לרכב על אופניים, ולעוף על כנפי הפנטזיה. היה בך מהכל. מאבא נפלא, אדם אמיץ, רוחני ואוהב ספר, לאחד שיודע לתקן הכל, לשוחח בכנות ורגישות על כל דבר, ועד לילד שמשתובב במשחקי מחשב הרבה מעבר לגיל 80. פשוט אדם מורכב ופשוט כאחד. 
לא כולם הכירו אותך מקרוב. היית די דיסקרטי. 
אבל לא איתי. פתחת בפניי את מלוא עולמך הרגשי – וראיתי שם מבצר עתיק מלא חכמה וטוהר. 
לא בא לי לדבר על הסבל שהיה מנת חלקך בשנים האחרונות, וגם לא בעבר. 
ידעת להתמודד עם הכל ולהמשיך. 
אתה בשבילי מבצר עתיק וכבר אמרתי את זה. 
 אתמול שחררת והצטרפת ללילך אהובתנו. 
שימרו אחד על השני שם למעלה.

הספד מאת הנכד אורי:
בוקי.
זה סוריאליסטי עבורי לעמוד כאן בבית העלמין של הקיבוץ ולדבר אלייך. להפרד. 
היינו באים לכאן יחד. 
זה היה המקום הכי רחוק ושקט אליו היינו מגיעים יחד בטיולי האופניים שהיינו עושים מסביב לקיבוץ...

הרבה מהרגעים הכי יפים של הילדות שלי, שלנו, היו כאן בשבילים האלו של הקיבוץ. איתך. בזכותך. 
אתה שלימדת אותי לרכב על אופניים, והיית רץ אחריי כמו משוגע בירידה אל הבריכה. 
אתה שלימדת אותי לצלול בעמוקים בבריכה של הקיבוץ. שלקחת אותי לראות פרות ברפת, וטרקטורים, וכותנה בסילו הגדול. וטיולים במשק ילדים, עם הסוסים והעיזים והכבשים, הסיפור מאחורי כל חיה, ההבדל בין קש לחציר ומי אוכל מה. שעות שהיינו מבלים שם, ואני תמיד הייתי בטוח שאני בעולם אחר. ואתה היית מספר לי סיפורים ומשחק איתי משחקי דמיון. כמה סבלנות הייתה לך בשבילנו.  
ואפילו עם הזמן כשגדלנו והתחבבנו על משחקי המחשב, היינו יכולים להחליף איתך חוויות - כי היית משחק באותם משחקים ומבין עניין. היית קצת חלוד, האמת, אבל זה עדיין מרשים מאוד. 

אני זוכר את השבתות שהיינו מגיעים אליכם כילדים, ואתה תמיד היית בחצר מתחת לבית, על המנגל הדו-קומתי, עם גוש בשר מתגלגל לו לאיטו על שיפוד. היינו יושבים לצהריים עם האורז שהיית מכין.  גרגר גרגר. הכי טוב וטעים שיש. כזה שאף פעם אנחנו לא מצליחים לשחזר עד היום למרות ששאלתי אותך לפחות 10 פעמים לסוד במתכון, ותמיד אתה אומר שאין. ועם פשיטדות הפלמידה המפורסמות שלך. 

או בחגים, שהיינו נשארים לישון אצלכם. ב-6 אפס אפס הייתי מתייצב ליד המיטה שלך. מושך לך בשמיכה ולא מרפה עד שהיית קם ויוצא איתי לשחק. אני לא אשכח את חגי השבועות, מסתערים על ערימות החציר וחופרים מתוכן את הממתקים והסוכריות, ממלאים את הכיסים. 

בשקט ובנועם שלך, תמיד השרתת עליי בטחון. היית רגיש, עדין, מתעניין בשלומי, היה אכפת לך.

עכשיו כשיש לי ילד משלי, אני מבין ומוקיר הרבה יותר את המתנות הרבות שהענקת לי. את חוויות הילדות שאין שניות להן. את הסבא שהיית עבורי.

ביום שבת האחרון, כשהחזקתי לך את היד וידעתי בלב שאני נפרד ממך. אמרתי לך בלחש תודה.על הכל.
אני לא יודע אם שמעת, אז אני אומר לך שוב עכשיו. תודה.
אוהב אותך,
אורי.



חסר רכיב